המפץ הקטן: יש/אין עתיד
הסרט האינטראקטיבי "בנדרסנאץ'" החיה את הבאזז על משחקי "בחר את ההרפתקה שלך", שמעולם לא הצליחו להפוך למיינסטרים. האם הקסם של נטפליקס יצילם?
08:3403.01.19
“באנדרסנאץ’”, הסרט האינטראקטיבי שעלה בשבוע שעבר בנטפליקס ואפשר לצופים לבחור איך תתקדם עלילתו, היה פשע מושלם של יוצרו צ'רלי ברוקר - מבלי שישימו לב, מיליוני צופי טלוויזיה נהפכו לגיימרים. בקטנה. אתם יכולים לקרוא לזה “קולנוע אינטראקטיבי”, אבל "בנדרסנאץ'" עונה על כל ההגדרות של משחק מחשב.
בכל כמה שנים הז'אנר האינטראקטיבי (שנקרא גם "בחר את ההרפתקה שלך") מרים ראש, עושה הרבה באזז ואז גווע בשקט. זה החל כבר באמצע שנות התשעים, כשפורמט ה־CD הפך מספיק נפוץ כדי להפוך את הדיסקטים לפריט ארכיאולוגי. מפתחי משחקי מחשב התחילו לחשוב מה הם יכולים לעשות עם כל המגה־בייטים הפנויים המתוקים שנפלו לידיהם, ואחד הפתרונות היה להרים הפקות וידיאו גדולות. הן שווקו כ”סרטים אינטראקטיביים” ולעתים תכופות רכבו על מותגים טלוויזיוניים פופולריים (“מסע בין כוכבים” ו”תיקים באפלה”, למשל) והתהדרו בהופעות של כוכביהם. המשחקים האלו מכרו טוב בהתחלה, עד שהשחקנים קלטו מה בדיוק מוכרים להם והתעשתו - המשחקים האלו פשוט לא היו מספיק טובים.
"Life Is Strange". נותן פוש למעלה לז'אנר משחקי “בחר את ההרפתקה שלך” מתמודדים מאז ומעולם עם בעיה אינהרנטית: צומתי החלטות פשוט לא מספקים מספיק משחקיוּת - התסריטים דלים והבחירות מצומצמות. זה בסדר כשמדובר בחוויה של שעה פלוס־מינוס כמו ב”באנדרסנאץ’”, אבל חברת משחקים חפצת חיים חייבת לספק יותר זמן משחק מזה בשביל לספק לגיימרים תמורה ראויה לכספם.
הפעם האחרונה שבה היה באזז אינטראקטיבי היתה עם Telltale, החברה מאחורי “Minecraft: Story Mode”, הגרסה עלילתית למשחק המצליח שעלתה בנטפליקס לפני חודש. נראה היה כי טלטייל השכילה לטפל בבעיות העומק של הז'אנר - היא בנתה את שמה הטוב על משחקים עם עולם עשיר, סיפורים מושקעים, דיבוב מעולה והחלטות שמרגישות גורליות באמת. הם גם עבדו בתבונה עם מותגי על מתחומים שונים, ומלבד “מיינקראפט” פיתחו גם משחקים בעולמות של באטמן ו“משחקי הכס”, זכו בביקורות טובות ובפרסים ואפילו מכרו לא רע.
“Minecraft: Story Mode”. ז'אנר שסובל מחוויית משחק דלה למרבה הצער, גם זה לא הספיק: טלטייל סגרה את הבסטה בספטמבר האחרון, ספק בגלל ניהול כושל, ספק בגלל הפוטנציאל המסחרי המוגבל יחסית של הז’אנר.
אבל טלטייל אינה היחידה בתחום. יש לפחות שתי דוגמאות משחקים מהזמן האחרון שמעוררות תקווה להמשך הז'אנר, גם אחרי שהחברה הגדולה שפעלה בו קרסה: הראשונה היא היא צמד משחקי "Life Is Strange" המוצלחים - מין דרמת נעורים על־טבעית - והשנייה היא "Detroit: Become Human", הרפתקה דיסטופית על חיי אנדרואידים כמעמד עבדים לבני האדם, עלילה שהייתה בקלות יכולה להחזיק פרק רגיל של “מראה שחורה”. החוכמה בשני הכותרים האלה היא שיוצריהם הוסיפו לעלילה הגמישה והמתפצלת אלמנטים פשוטים, אבל סוחפים של קווסטים קלאסיים יותר, עם חקר מפות ואיסוף רמזים, מה שנתן למשחקיות שלהם את הפוש הקטן למעלה שלו הם היו זקוקים.
אם יש משהו שאפשר ללמוד מהרעש הגדול סביב "בנדרסנאץ'" זה שעוד יש עתיד לז'אנר האינטראקטיבי, והצלחתו מאותתת לענף שהסיכון בפיתוח משחקים כאלה עשוי להשתלם. עולם הגיימינג, שמשווע למשחקיות שלא מתבססת רק על זריזות ידיים או חשיבה אסטרטגית, יכול רק להרוויח מזה. בחרו "כן".
