ספר הביכורים של המשוררת מורן אריה: לנוע לצלילי הכאב

"נתתי לכאב לטפס עד גובה העיניים. / עכשיו הוא מדבר ואיני יכולה לעשות דבר מלבד לנוע לצליליו" (מתוך "אי השקט").

כשהכאב של המשוררת מורן אריה (32) מדבר, הוא לובש צורה של שירים קצרים אינטנסיביים, נטולי שמות, חריזה ומוזיקליות, כאלה שהבהילות שלטת בהם, כמו ממהרים לסתת באזמל של עצב את נימי נפשה. בספר הביכורים שלה "אי השקט" (בהוצאת הליקון ואפיק) היא מתארת חוסר יכולת להרפות מן השבור והקרוע, את הגוף השפוף המכוסה בקליפה, את ההימלטות מן העונג שבלהיות אדם, ובעיקר ניבטות מן השירים עיניה הנוגות של מי שחווה את הכאוס שבעולם ובתוכה ללא פילטרים מעדנים.

אריה. "עזבתי ונעזבתי, ותפיסת האני שלי היטשטשה והזדקקה במקביל"

"השם שבחרתי לספר הוא צירוף פרודי", אומרת אריה. "בשנים האחרונות גיליתי שהכפייתיות שלי הולכת וגוברת, ואני מאבדת את היכולת להישאר אדישה מול מה שאני מזהה ותופסת כפגום, לא תקין, 'רועש'. במקביל מתקיים אצלי מרדף נצחי ומועד לכישלון אחרי הפסקת הסבל, אחרי ה'שקט'".

"הנפש תלויה ברפיון על העצמות, / מתאווה אל התוהו שהציב את הדברים במקומם; / אני מצמידה את פִּיית שואב האבק לצִלי, / ולוחצת" (מתוך "אי השקט").

אריה היא ילידת תל אביב, המתגוררת כיום עם בן זוגה בגבעתיים. היא בוגרת תואר ראשון באמנות וחינוך מהמדרשה. ארבעה מחזורי השירים בספרה משרטטים את הקרע בין הרועש לַשָקט בתיאורים עוצמתיים שלא עושים הנחות לקורא: הם מקבריים, מורבידיים, מייסרים ואלימים. עם זאת, דווקא קריאתם ברצף מבליטה ניצנים של תקווה, הבאים לידי ביטוי בעיקר במחזור השירים האחרון, שהוא גם המגובש יותר מתוך הארבעה.

"הספר מאגד טקסטים שנכתבו בשנות העשרים לחיי לצד טקסטים שנכתבו בשנה האחרונה", היא מסבירה, "כך שהוא מגולל בתוכו מגוון זהויות. המקבץ מהשנתיים האחרונות נכתב על רקע טלטלות בחיי, והמוטיב המשמעותי בהם היה של פרידה: עזבתי ונעזבתי, החרבתי והוחרבתי, ותפיסת האני שלי היטשטשה והזדקקה במקביל".