כשרוב פגש את דונלד: הסרט "השתלטות מהירה"

רוב ריינר הוא תעלומה. הוא היה אחד הבמאים המשפיעים של שנות השמונים, הפך לאחד הבמאים הזניחים והבינוניים של שנות האלפיים, ובשנים האחרונות ברא את עצמו מחדש כיוצר אקטיביסט ופרשן פוליטי פופולרי. והכל הודות לדונלד טראמפ.

ריינר (71) התפרסם בשנות השבעים כשחקן, כשגילם את דמותו של "ראש כרוב" (Meathead), החתן הליברלי ומושא ההקנטות של ארצ'י באנקר בסיטקום "הכל נשאר במשפחה".

בשנות השמונים והתשעים היה חתום כבמאי על רצף נפלא של סרטים: "אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי", "מיזרי" ו"בחורים טובים". ואז, בבת אחת, הרצף נקטע. ריינר המשיך לביים, אבל סרטיו הצליחו פחות ופחות.

ייתכן שחוסר ההצלחה איפשר לריינר להתמקד בעשייה פוליטית ולבחור בסרטים עם אג'נדות ליברליות. סרטו הפוליטי הראשון היה "LBJ" ׁ(2016), שעסק בצדדים הפחות מוכרים בקדנציה של לינדון ג'ונסון, הנשיא שחתום על ההסלמה במלחמת וייטנאם מחד, וההזנקה קדימה את תנועת שיוויון הזכויות מאידך. הסרט השני היה "השתלטות מהירה" ("Shock and Awe" במקור), שעולה היום בישראל, ועוסק בשקרים של ממשל ג'ורג' בוש הבן, שהובילו להרג אלפי חיילים במלחמה שקרית.

הבמאי רוב ריינר צילום: FLICKER BY David Berkowitz Chicago

שני הסרטים הללו לא זכו להצלחה קופתית או אפילו לביקורות נלהבות, אבל הם כן הצליחו בדבר אחד מפתיע — להפוך את ריינר לסחורה לוהטת שוב, הפעם בתור פרשן פוליטי קולני. "טראמפ הוא נוכל והוא פושע", אמר ריינר בראיון למגזין "סלון", "והתקשורת חייבת לעסוק בזה ללא הרף, כי הוא כל הזמן יוצר הסחות חדשות, שמסיטות את הדיון הצידה. לעיתונאים אסור לתת לו להסיח את דעתם".

"השתלטות מהירה" אמנם צולם לפני הבחירות לנשיאות, אבל תזמון היציאה שלו, מוקדם יותר השנה, היה מושלם: סרט על עיתונאים שחושפים את שקרי הנשיא, בתקופה שבה צריך לעורר השראה בתקשורת לעשות זאת שוב. ריינר הוכתר כנביא.

מתוך הסרט "הנסיכה הקסומה" צילום: © Concorde Home Entertainment

מ־HBO ועד פוקס ניוז

ריינר נהפך לכוכב שמגיע באופן תדיר לאולפני טלוויזיה ורדיו כדי להגיב על אירועי השעה במדינה. ביל מאהר ב־HBO, התוכנית "מורנינג ג'ו" של MSNBC ואפילו טאקר קרלסון ברשת פוקס ניוז, הפכו אותו למגיב מבוקש, גם בדברים שכלל לא קשורים להוליווד או לסרטיו. כאן ריינר עושה שימוש לא רק בדעותיו הפוליטיות אלא גם בעבר שלו כקומיקאי, שלא חושש לענות בהומור ובחוצפה גם לתוקפיו ומתנגדיו.

מתוך הסרט "השתלטות מהירה" צילום: באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

לריינר חשוב להבליט את העובדה שהוא לא מתנגד למפלגה הרפובליקאית, אלא באופן ספציפי לטראמפ, שמציג "תכונות פשיסטיות קלאסיות". לשם כך, הוא עמד בשנה שעברה בראש קבוצת אנשי ציבורי משני צידי הקשת הפוליטית, ובהם מורגן פרימן ודיוויד פרום, העורך הרפובליקני של כתב העת "האטלנטיק", שהקימו ועדה ציבורית עצמאית לבדיקת ההתערבות הרוסית בבחירות האמריקאיות. "בשביל דמוקרטיה חזקה אנחנו צריכים גם מפלגה רפובליקנית חזקה", אמר בראיון אחר.

צילום: באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

יש להודות על האמת: ריינר הוא לא פרשן פוליטי מבריק במיוחד. אין לו תובנות מעמיקות, אבל יש לו פאנץ'־ליינים. ובאופן דומה גם סרטו "השתלטות מהירה" נושא מסרים

חשובים, אבל לא מצליח להבריק במיוחד. הסרט מספר את סיפור המאבק של העורכים והעיתונאים של רשת העיתונים המקומיים נייט־רידר להוכיח שהממשל האמריקאי שיקר ביודעין על קיומו של נשק להשמדה המונית בעירק, כעילה ליציאה למלחמת המפרץ השנייה ב־2003. רשת העיתונים הזאת לא רק עמדה מול הממשל האמריקאי אלא גם מול עיתוני הענק האמריקאיים (ובראשם "וושינגטון פוסט" ו"ניו יורק טיימס") שפרסמו את שקרי ממשל הנשיא ג'ורג' בוש הבן, מבלי לאמת אותם.

אף שהסרט עוסק בעולם העיתונות ומכיל אלמנטים שיכולים להזכיר סרטי מופת אחרים — מ"כל אנשי הנשיא" הקלאסי ועד "ספוטלייט" ו"העיתון" של ימינו — בסופו של דבר הוא לא יותר מדוקודרמה שגרתית. ולמרות קאסט מוצלח שכולל את וודי הרלסון וטומי לי ג'ונס, הסרט נותר באלמוניותו ובסתמיותו. ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שמוציאה אותו להפצה בבתי הקולנוע.

אחרי הבחירות אמר ריינר ל"וושינגטון פוסט", ואז חזר על זה באולפן אחת מתוכנית האירוח בטלוויזיה: "טראמפ הוא ארצ'י באנקר! שניהם מקווינס, שניהם מיזוגינים וגזענים והם לא חוששים להגיד אותם בקול רם". ואם טראמפ הוא ארצ'י באנקר, הרי שריינר לקח על עצמו מחדש את דמותו של מייקל סטיביק, "ראש כרוב", זה שעומד מול ארצ'י וצועק עליו בחזרה. אמריקה הפכה לרימייק של "הכל נשאר במשפחה".