תערוכה חדשה של רן סלוין בירושלים עוסקת במציאות רדומה

"אני שמח להיות תערוכה קבוצתית של איש אחד", אומר האמן רן סלוין, שביום חמישי בערב תעלה תערוכתו "מציאות רדומה", ובה יוצגו עבודות וידיאו, סאונד ואור ויוקרן הסרט העלילתי הראשון שלו "קריאה לחלומות". "העבודות שלי שונות לחלוטין זו מזו, ואין לי בעיה עם זה, אבל כולן מציגות סוג של סדק ברצף הליניארי של המציאות".

התערוכה, אשר תעלה בגלריה ביתא בעיר (באוצרותה של אביטל נאור וכסלר, רח' יפו 155 ירושלים, עד ה-22.11) בפסטיבל האמנות העכשווית "מנופים", שנפתח היום בירושלים זו השנה העשירית, מורכבת מחמש עבודות שיצר סלוין בשנים האחרונות במדיות השונות. השוני ביניהן בא לידי ביטוי גם בתוכן. עבודת הווידיאו "וריאציות עמוד ענן", המוקרנת בשלושה מסכים במקביל, עוסקת בדימוי עמוד הענן המקראי, היד המכוונת של אלוהים, לעומת הדימויים מהמבצע הצבאי בעזה מ־2012 שנושא את אותו השם. "מצד אחד עמוד הענן הוא סמל של תקווה רוחנית ומצד שני הוא הרס מוחלט", הוא מסביר. "מתוך השבר הזה העבודה הזאת נולדה, זו נקודת ההתחלה שלה. מתוכה אני יוצא למסע במדבר של עמודי ענן, של פארנויה קיומית, אזורית וגיאוגרפית ומציג את המדבר כאזור התרחשות לאירועים רנדומליים תמוהים".

פריים מסרטו "קריאה לחלומות"

הרעיון לעבודת הווידיאו "אורסולימום", שתוצג גם היא, צץ במוחו של סלוין בעת סיור במנהרות הכותל. "זו עבודה שמספרת על בית שלישי בדמות מאיץ חלקיקים שנבנה מתחת לעיר העתיקה בירושלים, המתארת את המסע אליו מעיניו של ילד בן 7 שמסתובב בחליפה מבודדת חום 200 מטר מתחת להר הבית". העבודה יוצאת מתוך ההנחה שחלק ניכר מהעיר העתיקה בירושלים עדיין קבור ולא יודעים מה נמצא שם, ושואלת מה עוד אפשר למצוא". בעבודה נוספת, "בתוך הרגע", מציג סלוין כ־4,000 דימויים מחשבון האינסטגרם שלו על גבי שמונה מסכי טלוויזיה שמוצבים בחלון הגלריה ו"יורים דימויים חזרה אל הרחוב". בעבודה אחרת בתערוכה, גם היא עוסקת ברחוב, יוצגו פסי אור אדומים בחלל, שבאמצעות תוכנה מגיבים לרעש הנשמע מבחוץ ומיתרגמים לפולסים של אור בחלל הפנימי.

כבר שלושה עשורים שסלוין (51) יוצר ומציג בעשרות תערוכות במוזיאונים גדולים בארץ ובעולם, ובשנה האחרונה הוא גם הפך לקולנוען עם יציאת סרטו "קריאה לחלומות", שהוקרן בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה, היה מועמד לפרס אופיר על עיצוב אמנותי, עתיד לעלות באירופה ויוצג בתערוכתו בירושלים. "באיזשהו מקום התעניינתי בקולנוע תמיד, אבל זה התבטא בצורה הרבה יותר פרגמנטרית, פחות עלילתית. תמיד המבע או הפריים הקולנועי היה במרכז העבודה שלי — בכל המדיות". הסרט מגולל בצורה אטית ומהודקת את סיפורה של מפרשת חלומות מטוקיו שמתחבר עם קווי עלילה שונים. "ידעתי שאני רוצה לעסוק בחלומות וקראתי לאנשים בעולם לשלוח לי את החלומות שלהם. עניין אותי מה אנשים חולמים בקצוות שונים של העולם. במקביל התחיל דיאלוג ביני ובין ממי שימזאקי (רקדנית וכוריאוגרפית) והבנתי שאני רוצה לבנות סביבה כל מיני סיפורים. אני מת על הגישה הטרייה, הצילום, הנרטיב והלוקיישנים של הקולנוע האסייתי העכשווי".

סלוין. "תערוכה קבוצתית של איש אחד" צילום: אוראל כהן

מלבד התסריט והבימוי, סלוין היה אמון על עיצוב הסט, חלק מהצילום, העריכה והפסקול ואת ההפקה בפועל חלק עם רונן בנטל. "מהבחינה הזאת העבודה על הסרט היתה דומה מאוד לעשייה האמנותית שלי. התהליך היה סוליטרי וגם הצוות היה יחסית מצומצם".

מבחירה או משיקולי תקציב?

"אני חושב שגם אם היה לי תקציב גדול יותר לא הייתי רוצה להתפזר, כי זה אומר לאבד שליטה, מה שלא היה נכון להפקה אינטימית מהסוג הזה. אבל למרות האינטימיות הסרט לגמרי מיועד לבתי קולנוע".

ב"קריאה לחלומות", כמו שאר עבודות הווידיאו של סלוין, משתקפת מידה רבה של אניגמטיות. "אני אוהב סימני שאלה", הוא אומר, "לא לתת את כל הפתרונות. בהרבה מהמקרים הצופה צריך לפרש את העבודה בעצמו".

ואתה לא חושש שהקהל יתקשה להתחבר לזה?

"הרעיון היה לעשות סרט מעניין, אינטלקטואלי, פילוסופי, לא כדי שיהיה מסחרי או יצבור מספר צופים מסוים. אני מקווה שהקהל יאהב אותו, אבל המטרה לא היתה לפנות לקהל הרחב. אם אני כבר עושה סרט ומשקיע כל כך הרבה, זה חייב להיות משהו שאני אוהב ועומד מאחוריו, ואני סומך עליו שהוא ימצא את הקהל שלו".