מעבירים את סצנת האמנות לבלומפילד

מספיק מבט חטוף מחוץ לגלריות גורדון ואלון שגב החדשות בדרום תל אביב כדי להבין שמשהו כזה עוד לא היה לנו פה. כבר מחזית הכניסה, שעיצב האדריכל הישראלי המוביל בעולם רון ארד, מתחילה לחלחל תחושה של "הי, זה קצת כמו בצ'לסי".

שתי הגלריות האלה, שנמצאות בפינת הרחובות הזרם והמנוע שבאזור אצטדיון בלומפילד, הן בכלל מוסדות ותיקים שרק העתיקו את מיקומם ממרכז העיר באוגוסט האחרון. "יש משהו באזור התעשייה הזה שהוא נורא קול, הכל רחב, פתוח, יש וייב טוב", אומר אלון שגב, שפתח את הגלריה שלו לפני 19 שנה בתחילה בשדרות שאול המלך ואז בשדרות רוטשילד. "אם להזיז גלריה ממרכז תל אביב, אז רק לאזור כזה". 

גלריה גורדון ובה עבודות של עופר ללוש. "אמנות זקוקה למקום" צילום: עמית שעל

שגב עבר לדרום העיר בעקבות חברו אמון יריב, בעלי גלריה גורדון, שנוסדה לפני 52 שנה בידי אביו שעיה יריב ובמשך כמעט 40 שנה שכנה ברחוב בן יהודה. "החלל בבן יהודה היה עבורי סוג של בית אבל בשנים האחרונות הרגשתי שהוא לא מספיק מעודכן בשביל האמנים שאני רוצה להציג", אומר יריב. "במסגרת החיפושים מצאתי חלל שהיה גדול מדי בשבילי, אז הצגתי לאלון לקחת חלק ממנו". שגב מצדו לא היה צריך יותר מיום כדי להחליט: "העובדה שאנחנו פותחים זה ליד זה עשתה את ההחלטה קלה ומהירה עבורי".

מחליפים ביניהם לקוחות

לכל אחת מהגלריות חלל גדול וגבוה מאוד, שנחלק לשני אזורים, וכך מאפשר משחק בין הצגת תערוכה אחת גדולה לבין הצגת שתיים קטנות יותר או אחת קטנה ועבודות נוספות מאוסף הגלריה בחלל הסמוך. על תכנון גלריה גורדון אמונה מיכל צרפתי, ואצל אלון שגב הופקדו על המשימה האדריכלים ארנון ניר וישי ברסלוואר.

"לכל אחד מאיתנו יש טמפרמנט שונה, אבל כל אחד מעשיר את האחר", אומר יריב ושגב מוסיף: "אין מצב שמישהו בא, רואה תערוכה ולא עובר לחלל השני, וגם כשמגיעים אל אמון לקוחות ואספנים הוא אחר כך קופץ אליי ומכיר לי אותם, ולהפך".

השניים עובדים בשוטף עם רשימה מכובדת של אמנים מובילים. גלריה גורדון מייצגת אמנים כמו יעקב דורצ'ין, יאיר גרבוז, מיכל נאמן ודגנית ברסט, וגלריה אלון שגב מייצגת אמנים כמו גדעון רובין, מאיה זק וטל מצליח. את השקת החלל החדש של גורדון פותחת תערוכה של האמן הישראלי המוערך עופר ללוש, ואילו את זו של אלון שגב משיקה תערוכת יחיד של האמן האמריקאי ג’ואל מוריסון. אחרי שמבקרים בתוך החללים, אותה התחושה הראשונית של "כמו בצ'לסי" רק הולכת ומתחזקת. פנים הגלריה נותן פייט לכל תערוכת אמנות שמוצגת בתוכה. "אחת התגובות הנפוצות היא שיש תחושה של משהו שלא נעשה פה בעבר", אומר שגב. "הרבה אומרים שהם ראו דברים כאלה רק בחו"ל".

גלריה אלון שגב ובה עבודות של ג'ואל מוריסון. "תחושה של חו"ל" צילום: עמית שעל

אתם חושבים שגלריות נוספות יעברו לאזור בעקבותיכם?

"אני אשמח מאוד אם זה יקרה", אומר שגב, "אם כי אני לא חושב שבעוד שנה־שנתיים יהיו פה 15 גלריות. אבל אני מרים את הראש בבוקר ומסתכל על החלל ואומר לעצמי שבאמת לא יכולתי לעשות את זה בשום מקום אחר".

"יותר קהל מבבן יהודה"

עד כמה גלריות באמת זקוקות לחלל בעידן הנוכחי? יש בעולם יותר ויותר מודלים של גלריסטים שעובדים עם אמנים, ללא חלל קבוע.

"להחזיק חלל זה יקר, זה נכון", אומר יריב, "אבל החלל הוא מחויבות ומחויבות היא העניין. אמנים זקוקים לתערוכות. אמנות היא קודם כל נוכחות, היא דבר בעולם, והיא זקוקה למקום". לדברי שגב, "יש סיפוק אדיר בליצור תערוכה — מהשלב הרעיוני, דרך התהליך הלוגיסטי ועד ההצגה. וגם, אם נסתכל על חו"ל כמודל, כמעט כל האמנים בעלי השם מיוצגים על ידי גלריה. נכון, נכנסו מדיות חברתיות שהחשיפה בהן הרבה יותר גדולה מבעבר, אבל אם אתה סוגר את החלל שלך אתה לא נותן לאמנים את הבית שלהם, אז למה שהם יישארו איתך?".

חודש אחרי הפתיחה, אתם יכולים לומר שאנשים מגיעים לפה במיוחד?

"מגיע לכאן מספר אנשים גדול יותר ממספר האנשים שהגיעו לגלריה בבן יהודה", אומר יריב. "יש גם קהל אספנים מקצועי שמגיע מחו"ל לראות אמנות, והם יבואו לפה במיוחד. מה שבסוף קובע את ההצלחה של הגלריה זה לא החלל ולא המיקום, אלא האמנים שעובדים איתה לאורך זמן".

את העובדה שהגלריות החדשות מושכות יותר קהל מסביר שגב בכך שבעיניו היצירה הטובה יותר נמצאת דווקא בשוליים: "גם כשאני נוסע לחו"ל אני אסע קצת יותר רחוק ממרכזי הערים כדי לראות אמנות טובה ומעניינת".