מהפכה יפהפייה שלי: הצלם הארגנטינאי האקטיביסט מרסלו ברודסקי בתערוכה בירושלים
ברודסקי, שהוגלה מארגנטינה בשנות השבעים עקב עיסוקו, שיחזר בצורה מרהיבה צילומים מ־39 מדינות שעברו מהפכה חברתית ב־1968. התוצאה תוצג ממחר בתערוכה בגלריה מוסררה בירושלים
"משהו חדש קרה בשנת 1968 ברחבי העולם. הדור הצעיר הפסיק להזדהות עם המבנים הקיימים, עם המלחמות, עם האנשים שניהלו את העולם והצטיירו בעיניהם כמשהו שעבר זמנו", אומר הצלם הארגנטינאי מרסלו ברודסקי. "לדור הזה היתה תשוקה, היתה אמנות, היתה מוזיקה, היתה פתיחות להמון נושאים. היה שינוי תרבותי שחדר לרחובות ופעל נגד מבני כוח סגורים, בצרפת, במקסיקו או בארה"ב. התעוררו תנועות לשוויון זכויות, רעיונות פרוגרסיביים שהרבה מהם הם המציאות שלנו היום. אנשים יצאו לרחובות והיו אקטיבים".
ממחר (עד 12 בדצמבר) יציג ברודסקי את גוף העבודות שלו "1968 - האש של הרעיונות" (The fire of ideas) במסגרת תערוכה קבוצתית שתעסוק כולה בשנה המשמעותית הזאת בגלריה החברתית של בית הספר מוסררה על שם נגר בירושלים. לצד עבודותיו של ברודסקי יוצגו בתערוכה קטעי ארכיון, הקרנות של קטעים ומוזיקה מאותה השנה.
הצלם מרסלו ברודסקי צילום: IATA CANNABRAVA ברודסקי (64) הוא צלם ואקטיביסט ארגנטינאי יהודי. בשנת 1976, אחרי השתלטות החונטה הצבאית של חורחה רפאל וידלה על ארגנטינה והנהגת הממשל הצבאי במדינה, היה ברודסקי אחד מאלפים שהוגלה לספרד עקב עיסוקו באמנות ובאקטיביזם נגד השלטון.
עבודות מהתערוכה
הוא חי בברצלונה במשך שמונה שנים, שם למד כלכלה וגם צילום, ובתום ימי המשטר הצבאי חזר לחיות במולדתו. שנתיים לאחר חזרתו הקים בבואנוס איירס סוכנות צילום גדולה שעובדת יותר מ־30 שנה.
זיכרון של דיקטטורה
הפריצה שלו בעולם האמנות התרחשה הודות לפרויקט "Buena Memoria" שעליו החל לעבוד עם חזרתו. הוא מגדיר אותו "מסה ויזואלית המתמודדת עם הזיכרון הקולקטיבי מהשנים שתחת השלטון הדיקטטורי בארגנטינה". בהמשך יצר גופי עבודות גדולים נוספים, הציג במוזיאונים ברחבי העולם ובישראל, וגם פרסם מספר ספרים.
"Buena Memoria" החל בתמונה אחת, תמונת מחזור של כיתתו של ברודסקי בבית הספר היסודי, שעליה הוסיף בכתב סימנים והערות על גורלם של חלק ניכר מהתלמידים בה. "אני יושב שם באמצע הכיתה", הוא מספר, "יש בה שני נעדרים שמסומנים בעיגול, יהודים שעברו לגור בישראל, אנשים שהוצאו להורג, הוגלו ונעלמו. זו עבודה שמדברת על הדור שלי ועל מה שקרה לו בימי השלטון הדיקטטורי בצורה ויזואלית. זו בכלל לא היתה אמורה להיות עבודת אמנות, אלא רק פיסת זיכרון שאמורה היתה להסביר לאנשים איך ההיסטוריה השפיעה עלינו. אבל אותה פיסת זיכרון נמצאת עכשיו באוסף של הטייט, של המטרופוליטן ושל עוד מוזיאונים חשובים בעולם. היא הפכה מצד אחד לעבודה הכי מוכרת שלי ומצד שני לאייקון של התקופה, כי היא מספרת את הנרטיב, מעוררת מחשבה, הבנה וידע. מי שצופה בה עובר חוויה, קצת כמו נכנס לתוך הדימוי".
כבר אין אופטימיות לעתיד
את העבודה על הסדרה המוצגת כעת בארץ החל ברודסקי בשנת 2014. "מה שהצית בי את הרעיון היה המקרה של חטיפת 43 סטודנטים בעיר איגואלה במקסיקו באותה השנה. הוא הזכיר לי מקרה אחר שבו נורו סטודנטים במקסיקו סיטי בשנת 1968, ואף אחד לא הואשם בו מעולם. חזרתי לתמונה של אותו הירי ובאותה הטכניקה שבה כתבתי על תמונת המחזור שלי כתבתי שאם המקרה הזה לא היה קורה גם החטיפה של שנת 2014 לא היתה קורית. זה בעצם מה שהוביל אותי למחקר על שנת 1968. חזרתי לרעיון של ציור על קבצים, כמו שעשיתי בתחילת דרכי, טכניקה שלא השתמשתי בה שנים רבות".
מכיוון שיש בבעלותו סוכנות צילום ותיקה, קל לברודסקי להגיע לחומרים ארכיוניים והוא גם יודע בדיוק מה צריך לעשות בענייני זכויות יוצרים.
"היום הפרויקט כולל תמונות מ־38 ערים בעולם שבהן התרחשו שינויים, מחאות ותנועות באותה השנה", הוא מספר. "יש אימג'ים מדרום אמריקה, מארה"ב בימי מלחמת וייטנאם ומלפני ההתנקשות במרטין לותר קינג. אחד המקומות היחידים שבהם לא היתה התעוררות חברתית כזו בשנת 1968 הוא ישראל - זו היתה התקופה שאחרי המלחמה והישראלים היו עסוקים בדברים אחרים, דחופים יותר ממחאות".
הפצת הסיפור ההיסטורי חשובה במיוחד לדור הנוכחי, כך מאמין ברודסקי. "כדי להגיע לדור הצעיר של היום חייבים שפה ויזואלית. אם יהיה רק טקסט, הם לא ישימו לב אליו". אני מנסה בכל עבודה לגרום לצופה לפתח עניין".
כאקטיביסט חברתי שעדיין פעיל, מה אתה חושב על המחאות החברתיות של ימינו לעומת אלה של 1968?
"ההבדל המשמעותי בין אז להיום הוא שאז ראינו את העתיד כמשהו שיכול להיות יותר טוב, יותר מבטיח, יותר חופשי. היום כבר לא רואים אותו ככה. היום גם לתנועות שמנסות להביא לשינוי חברתי או פוליטי אין הרבה אופטימיות לגבי העתיד. מתוך הפוזיציה שלי כאמן, שהיא עדיין באיזשהו מקום פוזיציה ציבורית בעלת השפעה, אני מנסה לשאול שאלות, לא לתת תשובות. העבודות יכולות לפתוח את הדיון על המקום שאנחנו נמצאים בו היום לעומת המקום שהיינו בו פעם. וכן, אני מנסה באמצעותן גם להחזיר את ההשקפה החיובית הזאת שהיתה פעם".
