הכוריאוגרפית שרון צוקרמן ויזר חוזרת לבמה אחרי שש שנים

היוצרת והרקדנית שרון צוקרמן ויזר מלווה במשך שנים תהליכי יצירה של יוצרי מחול עצמאיים ומתבוננת מהצד. במופע החדש שלה "אמת וחוה Adam&id"  (שיעלה ב־12 בספטמבר במרכז סוזן דלל) במסגרת פסטיבל צוללן, היא מנסה להביא לידי ביטוי את התוצר של ליווי היצירה, כזאת שנוגעת במאחורי הקלעים, גם המחשבתיים, של מה זה להיות פרפורמר על במה.

“המומחיות שלי היא להתבונן על דברים”, אומרת צוקרמן ויזר, “העבודה החדשה נוגעת במניפולציה של היצירה. אני מתעסקת באיך הראש של הצופה עובד. הרבה פעמים יש לנו הנחות יסוד על דברים מסוימים. אם גבר ואישה על במה אנחנו ישר מנסים לעשות חיבורים ולקטלג אותם”.

טקסט ותנועה

צוקרמן ויזר, המשמשת גם כמנהלת האמנותית של התוכנית לכירואוגרפיה במרכז כלים, מבינה שהדברים שהיא אומרת יכולים להישמע אבסטרקטיים ותלושים לקורא וממהרת להבהיר ש”יש טקסט שמדבר על הדברים. אנחנו מדברים הרבה על התודעה בזמן שאנחנו מופיעים, יש קולות פנימיים שיוצאים החוצה. העבודה שלי תמיד היתה מאוד תיאטרלית והאישיות הבימתית שלי מאוד לא אבסטרקטית. נכון שאני רקדנית, אבל השפה שלי מאוד אנושית.

“יש שני ערוצי תקשורת והבעה, והמילים שם בשביל להביא את הדברים עוד יותר חזק אל הגוף. הטקסט והתנועה ישרתו את אותה מטרה, מה אני רוצה שהקהל ירגיש ויחשוב”.

צוקרמן ויזר (41) אם לשלוש בנות, היא בוגרת האקדמיה לאמנויות הבמה P.A.R.T.S בבריסל. לצד עבודות מחול משלה בהן “חיית בית”, “הפיגמנט מת” ו”הדי לידה” הופיעה עם הלהקות של יסמין גודר, רונית זיו וארקדי זיידס ושיתפה פעולה בעולם עם רוברט וילסון, שרלוט ואנדן איינדה ויאן דקורטה. היא השתתפה גם בין השאר בסרט הקולנוע “יונה” ובסדרת הטלוויזיה “אדמה משוגעת”. היא מנחה סדנאות פרפורמנס ויצירה והקימה בעבר את עמותת “סוללות” שחותרת לשיפור תנאי היצירה בעצמאית בארץ.

שרון צוקרמן ויזר ומשה שכטר אבשלום במופע. “אנחנו חסרי גיל” צילום: שני גרנות

רקדנים מזדקנים

מופע המחול האחרון שלה מ־2014 ככוריאוגרפית הוא “מחווה לרצפה” במוזיאון ישראל. במופע הקהל נתבקש להסיט את העיניים מהגובה הרגיל בו הן רגילות לצפות ביצירות התלויות על הקיר, אל הרצפה. הרקדנים שכבו על הרצפה ולא קמו ממנה. זחלו, התגלגלו והובילו בגופם אל מקומות שונים במוזיאון.

שותפה ליצירה הוא משה שכטר אבשלום (אחיו של חופש שכטר - מנ”ש), מי שייסד את פסטיבל צוללן לפני שבע שנים עם מנהלו האמנותי עדו פדר, במטרה להקים גוף עצמאי שיעלה רפרטואר ייחודי של יוצרים מהארץ ומחו”ל, תוך בדיקה של ההשפעה שיש לעולם על המחול הישראלי. שכטר אבשלום לקח לעצמו השנה פגרה מניהול הפסטיבל וכעת מתמסר איתה לריקוד.

“משה הוא טיפוס אנטי פרפורמר”, אומרת צוקרמן ויזר, “הוא אדם ביישן, מעניין ומורכב, ואני מאוד אוהבת את זה שאנחנו שונים, מעין שני קצוות שונות של יקום בימתי. שנינו מהצדדים השונים של שנות הארבעים — אני בת 41 והוא בן 38, אנחנו רקדנים מזדקנים כאלה כי בעולם הריקוד אלה גילאים שלאט לאט נעלמים”.

הגיל לא הפריע לצוקרמן ויזר לחזור להופיע אחרי 6 שנים של היעדרות. “אמנם לא הופעתי ביצירות שלי, אבל אני ממש לא מרגישה שאלה השנים האחרונות. אני מרגישה שהגוף במצב שיש לו יתרון בזכות הניסיון והידע, והוא עוד לא גמור. אפשר להופיע בכל גיל, תלוי מה עושים, בגוף שלי יש מצד אחד חיות אבל מצד שני ברור שאני מעבר לשיא. המופע גם עוסק בזה שאנחנו חסרי גיל, העניין הזה של האינפנטיליות. יש לי בראש משפט ‘כמו ילדים, האמנות מלחינה מחדש את העולם’. אנחנו עושים קומפוזיציות מדברים קיימים, אנחנו משחקים. מעניין אותי החופש שיש לאמן לקחת ולערבב, ואני תמיד דואגת להשאיר את החופש אצל יוצרים שאני מלווה”.