"אנקת גבהים": יצירה פמיניסטית או מדכאת נשים?

שלשום לפני 200 שנים נולדה הסופרת אמילי ברונטה, שהותירה חותמה עם הרומן “אנקת גבהים”, היחיד שפרסמה כשנה לפני שמתה משחפת בגיל 30. סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של קתרין והיתקליף זכה לאינספור עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה, אך ברונטה היתה אנונימית בחייה, ואפילו על “אנקת גבהים” חתמה בשם העט “אליס בל”.

את יום ההולדת העגול מציינים הבריטים בשלל אירועים, ששיאם בתערוכת מחווה במוזיאון ברונטה ביורקשייר, במבנה ששימש כבית המשפחה, שבו גרה עם שתי אחיותיה הסופרות שרלוט ברונטה (“ג’יין אייר”) ואן ברונטה (“הציירת מאחוזת ויילדפיל”). אבל על החגיגות מעיב פולמוס שנוגע למעמדו של “אנקת גבהים” כאבן יסוד בספרות האנגלית.

אמילי ברונטה צילום: Branwell Brontë

הביקורת על הרומן מלווה אותו מיומו הראשון בעיקר על שום תוכנו הסנסציוני בראי התקופה. למהדורה השנייה לספר צירפה שרלוט, מודאגת שהרומן יהרוס את המותג המשפחתי, הקדמה שבה כתבה כי אמילי “לא ידעה מה היא עושה”, והרומן נוצר “בכלים פשוטים, מחומרים ביתיים”, והפכה לאכזרית במבקריה.

המקטרגים בימינו, אומרת פרופ’ ליאונה טוקר מהחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית, מונעים ממשב הפוליטיקלי קורקט. “יש קולות שאומרים שבכלל לא צריך לקרוא ספרות ויקטוריאנית שנכתבה על ידי לבנים ושצריך קאנון חדש. הטרנד פותח דלת לביקורת לא הוגנת כלפי הספר: כשמישהו לא אוהב או לא מבין אותו, הוא מאשים לא את עצמו, אלא את הרומן. הקריאה הראשונה בו לא פשוטה, יש בו אלימות, מזוכיזם והתנהגות לא רציונלית, ההפך מערכים ויקטוריאניים, ועכשיו כשיש ביקורת אנטי־ויקטוריאנית, הזלזול מתעורר שוב”. אז “אנקת גבהים” הוא רומן פמיניסטי? “כן ולא”, אומרת טוקר. “מצד אחד, הוא משקף את המוסכמה הוויקטוריאנית שלפיה לאשה אין זהות בפני עצמה, אלא רק כבת או כאשת איש, ומצד שני, הוא מעביר ביקורת על המוסכמה הזו”.

מהמעט הידוע על ברונטה היא היא הסתגרה בביתה והעדיפה בעלי חיים על פני בני אדם. אסכולות רבות רואות בכך מעשה אנטי־פמיניסטי. ברונטה אולי לא זכתה לפרסום או יצאה לעבוד, אך במובנים רבים היתה פמיניסטית יותר מבנות דורנו, על שום שהחזיקה בזכות לפרוש מחברת בני האדם, לערער על מוסכמות, להיות שנויה במחלוקת ולכתוב רומן שייחשב ”מוזר”.