ביקורת אלבום: ד"ר יזהר ומר אשדות

יזהר אשדות מוציא אלבום סולו שישי — “כך הולך הרוח”, כשמאחוריו גם שלושה אלבומי הופעות (הראשון בהם מהנמכרים בארץ, למישהו כאן אין בבית את “הופעה חיה בהארד רוק קפה”?), שני אלבומי אוסף ואין ספור אלבומים עליהם חתום כמעבד או מפיק מוזיקלי (כמו של הראל סקעת, רונה קינן ונורית גלרון).

השיר הראשון באלבומו החדש, “קמבודיה”, הוא קטע אינסטרומנטלי אווירתי שכזה, מכניס אותנו לעולם צ’יל אאוט מתוכנתת. לא כל כך הבנתי את הקשר שלו לאשדות, אך זה מעיין פרולוג מעניין. מוזיקה אלקטרונית מרגיעה אך גם מסקרנת ומביאה לתהייה לגבי מה יכיל המשך האלבום. אז בהמשך יש שלושה שירים “רגילים”. שיר הנושא, “כך הולך הרוח”, אולי מעט קשור ברוחו לקטע הפותח, בגלל נגיעות הסינטי המתכתבות איתו ובגלל הפזמון שלו שגם הוא משרה נחת שכזאת. השיר איטי, לא ממהר לשום מקום, סוחב על גבו את אותה הרוח גם בהמשך כשמתווספים לגיטרה האקוסטית התופים והדיסטורשן. שני הבאים מאותו עולם גם כן: איטיים, נפתחים על רקע גיטרה ערומה ומתפתחים יפה: “כפר צרפתי” שמביא איתו כינור וצ’לו שעושים נפלאות כמו גם “את והגשם” שהוא כבר מתוזמר לחלוטין, אשדות מגיש אותו על רקע תזמורת קלאסי, וזה נהדר.

יזהר אשדות ועטיפת האלבום (למטה). הרפתקה מוזיקלית צילום: יואב דודקביץ

ושוב, בין השירים הטובים משולבים פה ושם קטעים אינסטורמנטליים נוספים. כמה מהם כבר היו אלקטרוניים מדי, לא נעימים ובעיקר לא ברור הקשרם לאשדות. מה פשר הזיגזג הזה בין שיר ליצירה נסיונית אלקטרונית לא ברורה? לא ברור. הגיוני היה לחלק את האלבום לשניים — את חציו ליצירה לה היה מצפה כל רוכש פוטנציאלי מאשדות, ולחצי אלקטרוני אקספירמנטאלי, למיטבי לכת, לעשות הפרדה כלשהי. אשדות גם כותב כי בתחילה חשב להוציא אותו בשני אלבומים נפרדים, אך לבסוף החליט “להפריד בין אני ‘הזמר’ לבין אני ה’מוזיקאי’” ושזו ההזדמנות שלו לאחד את “השניים שהם אחד”. ההרפתקה המוזיקלית שעשה היא מבורכת, כמצופה מכל מוזיקאי, אך כאן היא פשוט חדה מדי.