הסרט "סיקאריו: הנקמה": יותר פאניקה מאקשן

ההחלטה להפיק סרט המשך ל”סיקאריו”, שהיה אחד הסרטים הטובים של 2015 - היא מאוד משונה.

“סיקאריו”, שבכורתו היתה בפסטיבל קאן לפני שלוש שנים אומנם התגאה בלא מעט כוכבים והיה אלים ומותח מאוד, אבל נשאר סרט ארט־האוס - איכותי לקהל מצומצם. ככזה הוא היה מוצלח ומצליח אך לא שובר הקופות שאפשר לדמיין שיניב סרט המשך. אבל סרט ההמשך נעשה ויצא בישראל ובעולם בסוף השבוע האחרון, ואפשר להגיד בקלות שהוא מיותר לחלוטין. ובכל זאת יש בו משהו.

אלים, קיצוני, מחוץ לחוק

חמישה אנשים הפכו את “סיקאריו” הראשון לסרט כה מפתיע ומרשים: הבמאי דניס וילנב, שביים אחרי זה את “המפגש” ואת “בלייד ראנר 2049”; הצלם רוג’ר דיקינס שזכה באוסקר על “בלייד ראנר 2049”; המלחין יוהן יוהנסון שהתאבד מאז; השחקנית הראשית אמילי בלאנט שגילמה דמות מפתיעה ומקורית מאוד; והתסריטאי טיילור שרידן שכתב תסריט מאוד לא צפוי ולא מסורתי. מבין החמישה האלה, רק שרידן חזר לסרט ההמשך, ועושה רושם שלא בלב שלם. בין לבין שרידן כתב את “באש ובמים” וביים את “רוחות קרות” שהיו מצוינים, אבל התסריט בסרט ההמשך מאכזב מהרגע הראשון שלו, והמצב רק הולך ומחמיר לכל אורכו.

"סיקאריו: הנקמה". ג'וש ברולין (מימין) ובניסיו דל טורו על גבול מקסיקו

סרט ההמשך מתמקד בשתי הדמויות הגבריות מהסרט הראשון: סוכן הסי.איי.איי - ג’וש ברולין, השחקן הכי עסוק השנה, בסרט השלישי שלו אחרי “הנוקמים: מלחמת האינסוף” ו”דדפול 2” - והרוצח השכיר בניסיו דל טורו. כמו בסרט הקודם, גם כאן כל המהלך העלילתי מוביל לרגעים שבהם הדמות של דל טורו בעצם פועלת לבדה, מחוץ לחוק. שתי הדמויות פועלות באופן אלים וקיצוני כדי לבצע את משימתן. אלא שהפעם כבר לא לגמרי ברור על מה הסרט.

קרטלי סמים, טרוריסטים איסלמיים

“סיקאריו” היה סרט על מלחמתה של ארה”ב בקרטלי הסמים המקסיקניים. “סיקאריו: הנקמה” יוצא מנקודת מוצא מעוררת תרעומת: מתברר שקרטלי הסמים גם

אחראים על הברחת מהגרים בלתי חוקיים אל מעבר לגבול האמריקאי, ושביניהם יש גם טרוריסטים מוסלמים. בעקבות פיגוע התאבדות בקנזס סיטי, יוצא הסוכן שלנו למלחמה נגד הקרטל המקסיקני. זו נקודת מוצא די מבולגנת. גם קרטל סמים וגם טרוריסטים איסלמיים. על כמה כפתורי פאניקה גזעניים הסרט הזה מנסה ללחוץ? תחושת הריאליזם של הסרט הקודם מתחלפת כאן בשימוש הולך וגובר של קלישאות מסרטי אקשן ירודים.

למרות שהוא פחות טוב מהראשון בכל זאת מצאתי בו משהו. את הבמאי האיטלקי סטפאנו סולימה, שביים לפני כן את הסרט “גומורה”. מהסצנה השנייה בסרט וכמעט לכל אורכו, סולימה לוקח סצנות לא הגיוניות מבחינה תסריטאית אבל מביים אותן בכשרון רב. הוא במאי שמביט לאלימות בעיניים מבלי למצמץ, יש בו משהו אכזרי, קיצוני וחסר רחמים ולרגעים הוא הזכיר לי את פול ורהובן ואת מייקל מאן. וכך, מתסריט עם מעט מאוד רגעים הגיוניים, קיבלתי סרט עם סצנות מרשימות ועם רצון עז לראות מה יעשה הבמאי הזה הלאה.