הסופרת דיאנה גבלדון על תהליך הכתיבה: "טטריס בראש"

הסופרת האמריקאית דיאנה גבלדון (66), מחברת סדרת רבי־המכר "נוכרייה", ידעה כבר מגיל 8 שהיא צריכה להיות סופרת אבל לקח לה 35 שנה לעשות את זה. "לא היה לי מושג קלוש איך אני עושה את זה, הגעתי ממשפחה מאוד שמרנית, אבא שלי נהג לומר לי, 'את לא יודעת לשפוט אנשים ואת מיועדת להינשא לבטלן, תבטיחי לעצמך השכלה טובה שתוכלי לתמוך בילדיך', אז נהייתי מדענית ומרצה באוניברסיטה (שני תארים בביולוגיה ימית ותואר באקולוגיה, פרופסורית באוניברסיטה). כשהגעתי לגיל 35, אמרתי לעצמי שמוצרט מת בגיל 36 אז אולי כדאי להתחיל לנסות".

הניסיון השתלם, וכיום גבלדון היא אחת הסופרות המוכרות בעולם שספריה נמכרו בכ־26 מיליון עותקים וספרי "נוכרייה" עובדו לסדרת הטלוויזיה המצליחה "זרה". היא חיה באריזונה, עם בעלה ושלושת ילדיהם, ובימים אלה ראה אור בישראל בהוצאת כנרת ספרה "לורד ג'ון ויד השטן", שלושה סיפורים המתארים את הקריירה הבודדה, המעונה והאמיצה של לורד ג'ון גריי (דמות מתוך "נוכרייה"), גבר שנלחם בשם מלכו, כבודו וסודותיו: "לורד ג'ון ומועדון אש הגיהנום", "לורד ג'ון והסוקובוס" ו"לורד ג'ון והחייל רדוף הרוחות". ואילו באוגוסט ייצא ספר חדש שלה "לעמוד או ליפול".

דיאנה גבלדון צילום: NANCY CASTALDO

הספין אוף "לורד ג'ון" התחיל כאשר הוזמנה לפני כמה שנים לכתוב סיפור קצר לאנתולוגיה בריטית של סיפורי פשע היסטוריים. "אמרתי לעורך שזה יהיה אתגר טכני מעניין עבורי לכתוב משהו בפחות מ־300 אלף מילים אבל הלכתי על זה. השאלה המתבקשת הראשונה היתה על מה ומי לכתוב? לא רציתי להשתמש בדמויות המרכזיות של 'נוכרייה' כי חששתי שזה יחסום לי את האפשרות לשלב אותן ברומן הבא שלי, אבל לורד ג'ון הוא דמות שלא נמצאת שם כל הזמן וברור שיש לו חיים והרפתקאות במקום אחר ואני יכולה לכתוב עליהם בלי ליצור לעצמי בעיות בספרים הבאים. היתרון הוא שלורד ג'ון הוא דמות מרתקת, מה שאני קוראת 'פטרייה' — אנשים לא מתוכננים שקופצים משום מקום לתוך הסצנה בקלות ובאופן שנון. הוא גם הומוסקסואל בתקופה שהומוסקסואליות היתה עבירה על החוק והוא בא ממשפחת אצולה, קצין בצבא המלוכה שאוהב גם את המשפחה שלו וגם את היחידה שלו. כתוצאה מכך הוא חי בקונפליקט, מה שמקל על הכתיבה שלו".

גבלדון כתבה לאנתולוגיה, שהופצה גם בארה”ב, את "לורד ג'ון ומועדון אש הגיהינום" והסיפור התקבל בהתלהבות על ידי הקוראים, מה שהוביל אותה לכתוב עוד סיפורים עליו.

רוב ספריה של גבלדון הם רומנים היסטוריים המשלבים אלמנטים מז'אנרים שונים — הרפתקאות, מסתורין ומדע בדיוני. "הסגנון שהכי קל לי לכתוב הוא רומן היסטורי. בתור פרופסורית חוקרת שבילתה שעות בספרייה יותר קל לי לחפש דברים מאשר להמציא אותם, וכשהתיישבתי לכתוב את 'נוכרייה' שלי, שאלתי את עצמי איזו תקופה הכי מעניינת אותי ושום דבר לא נראה לי אטרקטיבי".

ספרה של גבלדון

מה שהכריע בסופו של דבר והיווה את ההשראה הוא איש בחצאית סקוטית שהוביל אותה להתעניין במאה ה־18 בסקוטלנד. "צפיתי בפרק של 'ד"ר הו', שאחד מחבריו היה איש סקוטי צעיר מ־1745. המראה שלו בחצאית סקוטית הקסים ושבה את ליבי ולא יצא לי מהראש כמה ימים, אז החלטתי שאני מתחילה בסקוטלנד במאה ה־18".

תהליך הכתיבה שלה אינו ליניארי והיא כותבת בדרך כלל כמה דברים במקביל. "כדי להתחיל לכתוב סצנה, אני צריכה 'גרעין' — תמונה חדה, שורה מדיאלוג, אווירה רגשית — כל דבר שאני יכולה לחוש קונקרטית כדי לתאר. אני כותבת משפטים שמתארים את הגרעין ומשחקת איתו עד שהוא אלגנטי ומדויק. הגרעין הוא לא על מה הסצנה אלא רק דרך להשיג דריסת רגל על הדף כדי שאוכל לעבוד. כשאני חושבת שהסצנה מספיק טובה כדי לכתוב אותה, אני עוזבת אותה והולכת לחפש גרעין במקום אחר. בהדרגה יש לי אוסף של סצנות מנותקות, ולאט לאט החתיכות מתחברות זו לזו. זה קצת כמו לשחק טטריס בראש שלי, אבל מאוד לאט".

גבלדון מספרת שאנשים ששומעים על תהליך הכתיבה שלה נוטים להתרגז. "אשה שישבה איתי בפאנל כתיבה אמרה לי פעם שאני לא יכולה לעשות דבר כזה, 'את חייבת בסיס הגיוני! את לא יכולה לשים את הגג על הבית עד שאת לא בונה קירות שיחזיקו אותו'. עניתי לה, 'ברור שאני יכולה, בשכל אין גרביטציה, אז אני יכולה לבנות גג ולהשאיר אותו תלוי עד שיהיה לי זמן לבנות קירות תחתיו. לא חייבים לכתוב ספר מההתחלה לסוף רק בגלל שזו הדרך שאנשים קוראים אותו'. אין דרך 'נכונה' לכתוב ספר, כל מה שמאפשר לך לכתוב מילים על דף הוא דרך נכונה לעשות את זה".