רק מוריסי חסר

מדי פעם עוד מנדנדים לג’וני מאר בשאלות על סיכויי האיחוד של הסמיתס - הלהקה היחידה על הפלנטה שמסרבת להתאחד. בפעם האחרונה שנדרש לסוגיית האיחוד, צייץ מאר בטוויטר תשובה ארסית: “Get a grip”. או במילים אחרות: “תשתלטו על עצמכם”.

הסמיתס היו אחת מלהקות האינדי הבריטיות הגדולות, החשובות והמשפיעות ביותר של שנות השמונים. מוריסי ומאר היו הלנון והמקרטני של דורם. במשך חמש השנים שבהן פעלו, היה מאר הגיטריסט הגאון אחראי על הפסקול שהוצמד למילים, לקול ולחזון הקונספטואלי של מוריסי. מאז שהסמיתס התפרקו ב־1987, מוריסי התגלגל משערורייה לשערורייה. מאר, לעומת זאת, שמר במשך כל השנים על פרופיל נמוך ומכובד. הוא ניגן עם לא מעט הרכבים, כמו הפריטנדרס, The The, אלקטרוניק ומודסט מאוס, וגם שימש כנגן אולפן.

ג’וני מאר צילום: STEVEN C. MITCHELL

את אלבום הסולו הראשון שלו “The Messenger”, הוציא מאר ב־2013, בגיל 50. שנה לאחר מכן יצא אלבומו השני, ועתה מגיע השלישי “Call the Comet”, שהוא הטוב מבין השלושה. את האלבום הראשון הקליט מאר בברלין ובניו יורק, את השני בלונדון ואת האלבום החדש הקליט באולפן בקומה העליונה של מפעל בשולי מנצ’סטר, מה שהעניק לו אווירה תעשייתית ודרמטית. לא רק בשביל האלבום הזה מאר חזר הביתה, למנצ’סטר, הוא גם כתב אותו אחרי שהוציא את האוטוביוגרפיה שלו “Set the Boy Free”, והיה במצב רוח אמוציונלי מהרגיל. על זה יעידו שלושת השירים הפותחים את האלבום החדש: “Rise”, “The Tracers” ו”Hey Angel” האפלוליים והמסתוריים.

השיר הרביעי הוא משהו אחר לגמרי: “Hi Hello” נשמע כמו שיר אבוד של הסמיתס. למאר עדיין יש יכולת להלחין שירים שיגרמו לכל אנגלופיל לדמוע מהתרגשות ופריטת גיטרה שמשחררת את הלב לרחף בעננים. אבל אי אפשר שלא להצטער שמאר כתב את הטקסט (הלא מעניין) ושר אותו (בקולו הלא מעניין), ולא, נגיד, מוריסי.

ג’וני מאר ועטיפת האלבום all the Come צילום: New Voodoo Records

לג’וני מאר יש הרבה מעלות. הוא כותב שירים מעולה, הוא עדיין הגיטריסט המרגש ביותר בכל הממלכה, יש לו ההיסטוריה ויש לו הלוק. בעוד מוריסי הולך ותופח, מאר משמר את מראה אייקון האופנה הבריטי. הדבר העיקרי שחסר לו זאת כריזמה. אם באייטיז החזות השקטה והנחבאת לכלים שלו שימשה כקונטרה למוחצנות של מוריסי ושיוותה לו קסם מסתורי, מהרגע שהוא התחיל לפתוח את הפה, הקסם התפוגג. היעדר הכריזמה של מאר ניכר גם בשירה שלו, שהיא בסדר גמור אבל לא מעבר לזה. וגם את היכולות הטקסטואליות של מוריסי כמובן שאין לו.

מאר ומוריסי עושים בשכל שהם לא מאחדים את הסמיתס, אבל השיר “Hi Hello” למשל, מכריח אותנו לדמיין מה היה קורה אילו הם לא היו מתפרקים כל כך מהר, וגורם לנו מאוד להתגעגע.