ראניה עקל וסעיד אלעפאסי מקימים מרכז לאמנות אקולוגית בכפר קרע

"במורשת הערבית, הסנונית היא חלק בלתי נפרד מכל בית. בבית של הסבים והסבתות שלי היה תמיד למעלה בגג קן לסנונית. כסמל לחירות, הסנונית פורשת כנפיים ונודדת ובסוף חוזרת לאותו הקן, לקנן בו שוב”, מסבירה האמנית ראניה עקל. אותה סנונית, הנוכחת גם ברבות מעבודותיה, עתידה להוביל את היוזמה חדשה שלה ושל בעלה, האמן והאוצר המרוקאי סעיד אלעפאסי — מרכז לאמנות ולאקולוגיה שיוקם בביתם בכפר קרע שבוואדי ערה. השניים מגייסים בימים אלה תקציב לפרויקט באמצעות מימון המונים, ועד כה גייסו כ־45 אלף שקל.

“קן לסנונית יהיה מקום בו יצמח דור חדש שיחשף לתרבות חדשה דרך אמנות”, אומר אלעפאסי, “הזדמנות להכיר אנשים חדשים בעלי חשיבה שונה ותרבות אחרת, אמנים מתרבויות ובעלי ידע טכניקות שונים שיפגשו, כך שהאחד יוכל ללמד מהשני”, מסביר אלעפסי. במרכז לאמנות העתידי ילמדו ילדים, נוער ומבוגרים כאחד, לפסל בחומרים טבעיים: בוץ, קש, אבנים, “חומרים מתכלים שיוכלו לשוב לאדמה”, מסבירה עקל. “אנחנו רוצים להזמין אמנים מחו”ל ומהארץ לעבוד בכפר עם הקהילה המקומית, אמנים שאולי מעולם לא התארחו בכפר ערבי, לבנות אמון ביניהם לקהילה. בין שהקהל יהיה נוער וילדים ובין שבעלי צרכים מיוחדים, הקשרים יהיו קרובים. האמנים שנארח יוזמנו לטיולים בטבע ולארוחות בבתים שלנו. נקים פרויקטים סביבתיים, סטודיו לאמנות וגינה אקולוגית. האמן ייצא עם השראה והחברה המקומית תזכה לשינוי”.

עבודותיה של עקל. “מתוך הקהילה תצמח המודעות לשמירה על הסביבה” צילום: יחצ

לדברי עקל, לא רק שנושא האמנות כמעט ולא מושרש בחברה הערבית, אלא גם נושא המיחזור והסביבה. “זה לא שילדים בחברה הערבית חשופים פחות לאמנות מאשר ילדים בחברה היהודית. הם לא חשופים כלל. מה שמטריד אותי הוא איך יוכל להתפתח כך הפן היצירתי אצל הילדים שלנו? הדבר הכי חשוב בחברה הוא ציונים טובים. כך נקבע מיהו ילד טוב ומי לא”, מסבירה עקל.

“השאלות שמעסיקות את החברה הן: ‘איך אני אשרוד?’, “במקצוע האמנות ידוע שאין פרנסה, ולכן אמנות לא נמצאת בראש סדר העדיפויות של החברה הערבית. כדי להתפרנס האנשים פונים למקצוע הרפואה. אמנות בכלל לא נמצאת באג’נדה של החברה הערבית, שעסוקה בחומר ולא נפש”. עקל עונה לשאלת המודעות האקולוגית בחברה הערבית ש”אי אפשר לדבר על צדק סביבתי מבלי לדבר על צדק חברתי”, ומסבירה: “קשה להגיד לחברה הערבית תתחילו להפריד פסולת כשאין שום תקציבים לתשתית שכזו בחברה. אין פה מתקני מיחזור של בקבוקי פלסטיק, ואין שום דבר”.

בינתיים אנשים רבים התעניינו בפרויקט, ביניהם מהחממה האקולוגית בקיבוץ עין שמר הסמוך, שהיא הפרויקט של האמן זוכה פרס ישראל אביטל גבע, זוכה פרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות, שהקים את החממה בשנות ה70 ובשנת 1993 ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. “בחממה התעניינו ביצירת שיתוף פעולה בין־תרבותי של החברה היהודית והערבית, ובימים אלו אנחנו מנסחים מסמך של הפעילות העתידית המשותפת”, אומרת עקל.

עבודה של עקל צילום: יחצ

בתי ספר או בתי סוהר

“כבר הרבה שנים שראניה נמצאת איתנו בקשרים ומציגה את עבודותיה ההירואיות בעין שמר, כשהיא עוטפת עצים ברקמות שטיחים”, אומר בשיחה טלפונית אביטל גבע. “היא אמנית מדהימה בעיניי, מיוחדת ועקשנית, ואני בטוח שהיא תצליח. מה שיפה אצל ראניה שהיא לא ממהרת לתל אביב, היא עובדת באזור שלנו, באופן מקומי, ועובדה שדברים קורים. סעיד, בעלה, הוא אדם רציני מאוד, ויחד הם פועלים על חיבור של אנשים שונים מהאזור. יש כאן רוחות טובות והרוח הזו תצליח.

“כפר קרע נראה כקרקע פורייה לפרויקט חברתי ואקולוגי. האוכלוסייה מאוד משכילה ופתוחה ויש בה כבר יוזמות קהילתיות רבות”.

“אני מדמיינת את האזור כולו, לא רק את כפר קרע בעוד 20 שנה, שונה”, אומרת עקל. “אם בכל שנה יפעלו באזור ואדי ערה אמנים בקהילה, בבתי הספר לא יעבור רק ידע אמנותי, ייווצר שיח אנושי חדש. בתי הספר, שהיום נראים כמו בתי סוהר, ישתנו”.

ראניה עקל וסעיד אלעפאסי. “אי אפשר לדבר על צדק סביבתי מבלי לדבר על צדק חברתי" צילום: אלעד גרשגורן

מודעות חלקית

את אלעפאסי, אזרח מרוקו, בן העיר פס אוצר ומבקר אמנות, שעד כה פרסם חמישה ספרים בנושאי חברה וביקורת אמנות במרוקו,הכירה עקל לפני חמש שנים כשזה הזמין אותה להציג בביאנלה של העיר. השניים התאהבו, התחתנו והולידו את בתם סלמה, יחד חזרו לארץ ובארבע השנים האחרונות חיים בכפר קרע, כפר הולדתה של עקל.

מלבד עיסוקה כאמנית, עקל עובדת גם כמנחה לחינוך אקולוגי ברשת הירוקה בעשר שנים האחרונות. לדברי עקל, ג’ת, הכפר שנמצא בסמוך, הוא הראשון שמפריד פסולת ומוכיח את עצמו כבר ארבע שנים בהצלחה גדולה ויש בו גם גינה אקולוגית ראשונה בחברה הערבית. אך המודעות עדיין לא הגיעה לכל הכפרים והערים. “אי אפשר לבוא לחברה הערבית עם תקציבים מלמעלה, לשכור את שירותיו של אדם חיצוני שלא מכיר את החברה מטעם הרשות המקומית, ולממן גינה אקולוגית”, אומרת עקל. “לפני גינה כזאת, לחברה הערבית בכפרים חסרים שטחים ציבוריים. אין כל תכנון עירוני, אין גינות ציבוריות לילדים לשחק בהן, ולא מסלולי רכיבה לאופניים. אין עצים שיצלו על המדרכות ואין בכלל מדרכות. אני מאמינה שאם נקים גינה קהילתית להעצמה כלכלית, מתוך הקהילה, היא תוכל להצליח”.

בכלל, עקל מאמינה בכוחה של הקהילה, וזה גם הקו שמנחה את הקמת המרכז החדש. “אני מאמינה בדברים שצומחים מתוך הכוחות הקהילתיים, שנבנים כדי להישאר לשנים בעתיד. לחשיבות על שמירת האדמה יש אלף פנים. הרעיון הוא לחבר את האנשים למורשת, לזיכרונות הילדות ולדת ומתוך כך תצמח המודעות לשמירה על האדמה”.

“החברה היהודית והחברה הערבית בארץ ביום הנכבה וביום העצמאות אחראיות לזיהום אוויר. האנשים עושים ‘על האש’ ומשאירים אחריהם טונות של פסולת חד־פעמית. זה נכון לערבים וליהודים כאחד. זה נכון לערבים שנוסעים לזכור כפר פלסטיני ויהודים כאחד, שיוצאים לחגוג בטבע ביום העצמאות. אנחנו שני עמים שרבים על אדמה שאנחנו כלל לא מכבדים. הריב הוא פוליטי. בשביל לעשות את החיבור בין האנשים לסביבה, יש לזה אלף דרכים והמטרה היא אחת, שמירה על האדמה, כי בסופו של דבר כולנו נמות והאדמה תישאר”.