כוכבת האינדי קריסטין הרש מגיעה לארץ ומדברת על פיצול האישיות
הרש, מכוכבות האינדי של הניינטיז עם ההרכב Throwing Muses, מגיעה לישראל. לכלכליסט היא מספרת בפתיחות על הבעיות הנפשיות שלה: "אני כבר לא כותבת שירים"
קריסטין הֵרְש היתה אחת הכוכבות הגדולות של האינדי האמריקאי בשנות השמונים והתשעים, כחלק מלהקת Throwing Muses, שאותה הקימה עם אחותה החורגת טניה דונלי (הברידרז, Belly). באמצע הניינטיז יצאה הרש לקריירת סולו שהניבה, בין היתר, את קלאסיקת האינדי הרדופה “Your Ghost”, שבה אירחה את מייקל סטייפ מ־REM. מאז הספיקה להוציא עוד אלבומים, לכתוב ספרים ולהקים את שלישיית Fifty Foot Wave. הרש (51) היא גם אמא לארבעה בנים — המבוגר בן 30 פלוס, הצעיר בן 15. לפעמים היא גרה בקליפורניה ולפעמים בניו אינגלנד, אבל את רוב זמנה היא מבלה בדרכים, בהופעות. הרש תגיע לראשונה לישראל להופעה (14 ביוני, זאפה תל אביב).
את Throwing Muses הקימה כשעוד היתה בתיכון, ולמדה על בשרה את המחיר שמשלמים כשמשתפים פעולה עם תעשיית המוזיקה.
אני מניחה שבשנות השמונים והתשעים חברות התקליטים הפעילו עלייך לחץ להיות משהו שאת לא.
“לגמרי. Throwing Muses היו חתומים בוורנר ברדרז, ונלחמתי לצאת מהחוזה הזה. אני מתעבת את תעשיית המוזיקה ואת הדרך שבה היא רואה מוזיקה. גרמו לי להרגיש מכוערת, רצו שאכסה את הכיעור שלי: שלא אסתכל על המצלמה, שאלבש מעיל גשם. הם נורא רצו שאני אהיה יפה וניסו להפוך אותי ליפה. אני רק רוצה ליצור מוזיקה אמיתית. יום אחד בסשן צילומים למגזין פשוט הלכתי באמצע. החלטתי שאני בחיים לא עושה את זה יותר. רצו לצלם אותי בתחתונים. אמרתי לעצמי שסוג האנשים שירצה לשמוע את המוזיקה שלי בעקבות צילומים כאלה, זה לא הקהל שאני רוצה.
“ב־Throwing Muses ניסינו להיראות רגילות. אמרנו: זאת המוזיקה שבנות מכוערות עושות ואנשים צריכים לשמוע אותה. אני מסרבת לשתף פעולה עם התרבות המערבית שבה ברגע שאשה מגיעה לגיל שכבר לא תופסים אותה כגוף, היא צריכה להצדיק את קיומה על ידי כסף”.
קריסטין הרש. כבר לא כותבת שירים צילום: PETER MELLEKAS
לוּק הוא חלק מהרוקנ’רול לא רק אצל נשים. תראי את מיק ג’אגר, למשל.
“אף פעם לא הרגשתי כך. אני מסתכלת על מוזיקאים כדי לראות אם יש להם פרצוף שאני יכולה לסמוך עליו. למיק ג’אגר אין פרצוף שאני יכולה לסמוך עליו. הוא נראה כמו אידיוט”.
חלק בלתי נפרד מהיצירה של הרש הוא סיפור חייה הלא ייאמן. היא מדברת בפתיחות על כך שהיא מעולם לא זכרה שהיא כתבה את שיריה, וכשהופיעה על הבמה היא היתה “נעלמת”, ובסוף ההופעה לא זוכרת כלום. מי שכתבה את השירים והופיעה היתה אישיות נוספת שלה, שאותה כינתה “נערת העכברוש”, על שמה קראה לממואר שלה, “Rat Girl”, שהתפרסם ב־2010. במשך שנים פסיכיאטרים האמינו כי הרש סובלת ממאניה דפרסיה ומסכיזופרניה. לפני כמה שנים היא אובחנה מחדש כמי שסובלת מפוסט־טראומה, בעקבות חטיפת בנה הבכור על ידי אביו. טיפול בשם EMDR ריפא אותה מפיצול האישיות שלה. שתי האישיויות שלה אוחדו, וחייה השתנו.
“פיצול האישיות שלי קרה אחרי שהבן שלי נחטף”, הרש מסבירה. “אבא שלו לקח אותו, לא גידלתי אותו. היום הוא מבוגר ויש לנו מערכת יחסים. לפני כחמש שנים, כשהסתבר שפיצול האישיות שלי נגרם כתוצאה מטראומה, התחלתי ב־EMDR. אפשר לטפל בפיצול אישיות, אבל אני לא יודעת אם זה כדאי. היה לי יותר טוב קודם, כי היה לי מנגנון להתמודד בעזרתו עם הטראומה. אני כבר לא הבן אדם הנחמד שהייתי פעם. פעם כל הטראומה נווטה לתוך המוזיקה. עכשיו, כששתי האישיויות שלי חוברו, האופל נמצא בתוכי”.
הזיכרונות שלך חזרו?
“כן. עכשיו אני יודעת על מה השירים שלי מדברים. היום אני לגמרי נוכחת, ואני כבר לא נעלמת כשאני מנגנת”.
העובדה שנרפאת פגמה ביכולת שלך לכתוב שירים?
“לחלוטין. אני כבר לא כותבת שירים. כל השירים החדשים שאני עובדת עליהם נכתבו לפני שעברתי את הטיפול”.
ניסית לכתוב שירים בתור עצמך?
“עוד לא. אבל אולי באיזשהו שלב לא תהיה לי ברירה”.
