גוף והעיר הגדולה: ווילי דורנר הגיע לפסטיבל ישראל

ארבעה בני אדם רוכנים בתנוחת עובר מתחת לספסל ציבורי. לבושם צבעוני וישבניהם מבצבצים בשובבות מתוך חלל שנוצר בין מדרכה לספסל. בצד השני של הרחוב חבורת צעירים חולפת בריצה על פני קהל סקרנים רב, ופונה לרחוב צדי לכוך צר בין שני בניינים. שם הם מטפסים זה על זה במקצועיות אקרובטית והופכים לבסוף לגוש צבעוני, גמיש, נושם ומצחיק של גופים אנושיים.

ווילי דורנר. “דיאלוג ויזואלי עם המבנים שמרכיבים את החיים העירוניים” צילום: FLICKR BY Jacques-Jean Tiziou

התיאור הססגוני הזה הוא של יצירת המחול־פרפורמנס "Bodies in urban space" (גופים במרחב האורבני) של הכוריאוגרף האוסטרי ווילי דורנר. היצירה, שצופים בה תוך כדי סיור ברחובות העיר, הפכה מאז הוצגה לראשונה ב־2005 להצלחה מסחררת. עד היום היא הוצגה כ־500 פעמים ביותר מ־100 ערים ברחבי העולם, בהן ניו יורק, מוסקבה, מקאו, סאו פאולו, לונדון, פריז וברלין. בכל מקום דורנר פועל עם אנסמבל רקדנים מקומי. השנה מוצגת היצירה במסגרת אירועי פסטיבל ישראל ומבצעים אותה רקדני בית הספר "המסלול להכשרת רקדנים" של עיריית תל אביב־יפו. המופע הראשון התקיים אתמול, והיום יתקיימו שני מופעים נוספים בירושלים.

המופע של דורנר צילום: עמית שאבי

לעבודה בירושלים רצה דורנר ליצור מסלול שיעבור על הגבול בין ירושלים המזרחית למערבית. “אנשי הפסטיבל הסבירו לי שזה מסוכן מדי, וכמובן שאני לא רוצה להציב אנשים בסיטואציה מסוכנת”, מסביר דורנר (58) בראיון מיוחד ל”כלכליסט”. במופע הרקדנים פועלים ומפעילים את העיר באופן שאנשים כלל לא מעלים על דעתם. הם מטפסים על מרזב ומחזיקים את גופם באוויר בגובה של שלושה מטרים. כנגד כוח המשיכה הם נתלים על רמזור בצומת רחב כשרגליהם באוויר וראשם באדמה, או בחללים הנפערים בין בניין משרדים לעמוד תמרור הניצב בסמוך. גופי הרקדנים הופכים לחומר ארכיטקטוני בעל גמישות וכוח פיזי אדירים, תוך כך הרקדנים מנהלים דיאלוג ויזואלי עם החפצים והמבנים שמרכיבים את החיים העירוניים.

צילום: עמית שאבי

דורנר פיתח את העבודה ב־2004 כשבעלי בניין מגורים חדש בווינה הציעו לו ליצור בבניין. "זו היתה הדרך שלהם לשווק את הדירות למכירה", הוא מספר. במשך שישה שבועות הוא עבד בבניין אך רק שנה לאחר מכן פיתח רעיון לעבודת פרפורמנס.

צילום: עמית שאבי

"התעניינתי אמנם במרחב הציבורי אך בתחילה עשיתי חזרות בסטודיו", מספר דורנר, "ואז הבנתי שהסטודיו הוא חדר ריק ושחור שלא אומר דבר.הבנתי שאני חייב לצאת החוצה".

צילום: עמית שאבי

כשדורנר מגיע לעיר חדשה, הוא מתעניין באופי שלה וברגישויות הקשורות אליה. "אני בוחן היכן נמצאות השכונות העניות ושכונות העשירים. המופע תופס את כל הנופים האלה. כשהעיר הופכת יותר ויותר לרכוש של אנשים פרטיים והרכוש הציבורי הולך ונעלם, הרקדנים במופע מזכירים בין השאר שהעיר היא גם שלהם ולא של בעלי נכסים פרטיים”.

לשאלה האם קיבל תוך כדי עבודה תגובות אלימות עונה דורנר ש"חלק מהעניין בלעבוד ברחוב הוא שמקבלים תגובות אמיתיות ומיידיות, כך שהמופע גורם גם לנו להתמודד עם המציאות, דבר שלא נתקלים בו בכלל כשעובדים באולמות. יש במופע מצבים שהגוף נמצא בהם, שיכולים להתפרש כמאוד פרובוקטיביים או כמסוכנים. יש אנשים שמתרגזים מהמופע, הם יכולים לאהוב או לשנוא אותך. אך הרוב חווה את המופע כמצחיק".

על החיבור בין המופע לסביבה האורבנית אומר דורנר ש”בדרך כלל אנחנו חווים את האדריכלות כדבר שקוף, מכיוון שאדריכלות מקיפה אותנו כל הזמן, אנחנו לא שמים לב אליה. המופע הוא הצהרה של חיים ביחד בתוך האדריכלות וסוג של קריאת השכמה לאנשים להתחיל להתבונן על הסביבה שלנו ועל האופן שבו אדריכלות מתווה את חיינו".