הסרט "סולו": למי שמעולם לא ראה את סרטי “מלחמת הכוכבים”
“סולו: סיפור מלחמת הכוכבים” מגולל את קורותיו של האן סולו הצעיר. אך מעריצי הסדרה יסתדרו בלעדיו
08:4830.05.18
על סרטי “מלחמת הכוכבים” אני לא יכול שלא לכתוב אלא בגוף ראשון. כמי שגדל בשנות השבעים והשמונים, הסרטים האלה הם כבר עצם מעצמי, בשר מבשרי, איבר מאיבריי. ולכן אני מרגיש כשיר למדי להגיד ש”סולו: סיפור מלחמת הכוכבים” הוא כמו תוספתן - אוכל לחיות בלעדיו.
“סולו” הוא הסרט השני בסדרת הספין־אופים, סרטים העוסקים בדמויות ועלילות הקשורות לעולם “מלחמת הכוכבים”, אבל מנותקים מהסאגה הראשית של שלוש הטרילוגיות, העוסקות במשפחת סקייווקר לדורותיה. בסרט הזה אנחנו מתמקדים בדמותו של האן סולו הצעיר, כשלנעליו של הריסון פורד נכנס השחקן הסימפטי אלדן ארנרייך. סימפטי, אבל לא הריסון פורד, בסרט שממחיש לנו באופן חד־משמעי שדמות הופכת מיתולוגית במפגש האלכימי שבין תסריט ובין שחקן. והסרט הזה נטול כימיה או אלכימיה.
אמיליה קלארק צילום: איי פי אני מוכן להתערב על המילניום פלקון שלי שאף אחד ממעריצי “מלחמת הכוכבים” לא באמת רצה סרט על האן סולו הצעיר. זה החלק המעצבן בפריקוולים (פרקים מקדימים): לוקחים אנקדוטות שמסופרות כסיפורי רקע בסרט אחד והופכים אותן לסיקוונסים ארוכים מדי בסרט נפרד. מאז “מלחמת הכוכבים” אנחנו שומעים שהמילניום פלקון, ספינת החלל הלא מרשימה של האן סולו, חצתה את מסלול קסל ב־12 פרסק. לא ידענו מה זה מסלול קסל או אפילו כמה זמן זה פרסק אחד. אבל הבנו שזה ביג דיל. “סולו: סיפור מלחמת הכוכבים” מקדיש לעלילת המשנה הזה נצח מבחינת דקות מסך. ב”האימפריה מכה שנית” שמענו על החברות־יריבות בין האן סולו ובין לנדו קרליסיאן, החבר שהסגיר אותו לאימפריה בסרט ההוא, ועל כך שהמילניום פלקון היתה הספינה שלו שהאן זכה בה במשחק קלפים. ו”סולו” מקדיש לכך שתי סצנות נפרדות.
אלדן ארנרייך, כהאן סולו הצעיר. מלחמת הכוכבים צילום: איי פי במילים אחרות, “סולו” הוא סרט הרפתקאות שמיועד למי שמעולם לא ראה את סרטי “מלחמת הכוכבים” המוקדמים, כי לכל השאר כמעט כל סצנה היא מוכרת מדי או טריוויאלית.
ובכל זאת, אני לא יכול לחלוטין לגנוז מחיי את “סולו” מכמה סיבות. האחת היא שהסרט בכל זאת מכיל כמה רגעי הרפתקאות חביבים. אם זה היה סרט על דמות חדשה, זה היה יכול להיות אפילו מוצלח למדי. ליצור מיתולוגיה חדשה במקום לדחוס עוד מטען לתוך מזוודה שגם ככה מתפקעת. הסיבה השנייה היא שבעוד המעריצים לא הזדקקו לזה, מתברר שהתסריטאי לורנס קאסדן כן. קאסדן הוא האיש היחיד בלוקאספילם של ימינו שעבד באופן צמוד עם ג’ורג’ לוקאס בשנות השמונים. הוא הולך כבר עשרות שנים עם האן סולו ואינדיאנה ג’ונס בראש, והוא חלם לחזור אל שורשי הדמות הזאת. בעלילה שקצת מזכירה את “סילברדו” של קאסדן, “סולו” הוא מעין מערבון חלל שרגעיו החביבים חושפים איך שיקול דעת מסחרי שגוי והפקה מקוללת יכולים להרוס סרט. רוצים לעשות לי ספין־אוף על האן סולו? בבקשה: גייסו שוב את הריסון פורד, שאין האן סולו בלעדיו, וספרו לי מה עשתה הדמות הזאת בין “שובו של הג’דיי” ו”הכוח מתעורר”. את זה אני רוצה לראות.
