טפו, חמסה: מה בין חמסה לאמנות הישראלית

“עץ משאלות הוא משהו שאפשר למצוא באמונות העממיות של כל התרבויות כמעט”, מסביר האמן איתמר פלוג’ה את יצירתו החדשה. “בכל מקום הוא בווריאציה קצת שונה, אבל הקונספט של עץ עתיק שצומח במקום מיוחד ומשמש להבעת משאלות הוא מוכר”.

זהו הרעיון הבסיסי שעומד מאחורי עבודתו הגדולה והחדשה “עץ העין הטובה” שתוצג החל ממחר במוזיאון האיסלאם בירושלים. העבודה, שתוצב תחת כיפת השמיים בכניסה למוזיאון היא חלק מהתערוכה החדשה “חמסה חמסה חמסה” שעוסקת, כמשתמע, במוטיב החמסה המוסלמי שהפך למרכיב ויזואלי משמעותי בזהות הישראלית. בתערוכה שתרוץ עד סף נובמבר יוצגו לא פחות מ־555 חמסות שונות וישתתפו בה כ־50 אמנים ומעצבים ישראליים, ביניהם זויה צ’רקסקי, חנן דה לנגה וזאב אנגלמאייר.

ציורו של פלוג'ה במשרדי גוגל ישראל צילום: גו'ש לאודר

נגד עין הרע

העבודה של פלוג’ה דווקא לא מתייחסת ישירות לדימוי החמסה, אלא לדימוי שקשור אליו במידה רבה — העין הכחולה שאמורה לשמש נגד עין הרע. “זהו פסל ברזל בגובה 3 מטר עליו תלויים המון עיניים כמו פירות שמשתלשלים ממנו. המבקרים יוכלו להביע משאלה ולקשור אותה בפתק על העץ. אני מקווה שעם הזמן העץ יקבל חיים משל עצמו”.

כשמדברים על עץ משאלות ואמנות, אי אפשר שלא להזכיר את המיצב המוכר של יוקו אונו, שמסתובב בעולם מאז 1981 בו היא מבקשת מאנשים לכתוב פתקים ולתלות אותם על עץ. “אני מכיר כמובן את העבודה ואוהב אותה”, אומר פלוג’ה. “אני בעצם ממשיך פה מסורת ארוכה שהיא התייחסה אליה גם כן”.

פלוג’ה (35) הוא אמן פעיל ביותר אבל הצגה במוזיאון היא עניין מרגש עבורו שהוא עשה פעם אחת בלבד בעבר. הוא התעניין ולמד ציור כילד ובטיול בהודו אחרי הצבא נחשף לעולם התכשיטנות. “כשחזרתי החלטתי ללכת ללמוד צורפות בבצלאל”, הוא מספר, “שם התנסיתי לראשונה בכל העניין של עבודה בתלת־ממד. אחרי שסיימתי ללמוד עברתי לת”א ועבדתי כאסיסטנט של אמנים שונים, ביניהם גם סיגלית לנדאו. במקביל התחלתי להיחשף לכל סצנת אמנות הרחוב והבנתי שאני יכול לחשוף את האמנות שלי לקהל גם בלי לשחרר לפתחם של גלריסטים ואוצרים. כשהסתובבתי בלילות וציירתי גרפיטי קלטתי את כמות העץ שנזרקת כל יום לזבל מבתי מלאכה בדרום העיר – ושם הכול התחבר”.

פלוג’ה החל לאסוף שאריות של נגריות ולפסל בהן. “הייתי מעלה אותן לסטודיו שלי, מפסל מהם פסלים ומחזיר אותם בחזרה לרחוב. חלק קיבעתי וחלק פשוט הנחתי, נתתי לחיים של הרחוב לעשות בהם את שלהם. ההשראה המרכזית שלי היתה חיות הרחוב — חתולים, עכברושים, ג’וקים. הטכניקה הלכה והתפתחה ומצאתי שאני יכול לבנות מאפס קונסטרוקציות ענקיות במהירות רבה”.

איתמר פלוג'ה ו"עץ העין הטובה". "אני מקווה שהעץ יקבל חיים משל עצמו" צילום: אוהד צויגנברג

מכה בברזל

הפעם היחידה בה הציג פלוג’ה במוזיאון היתה באירוע “נקודת מגע” במוזיאון ישראל ב־2013. שם יצר, תוך כדי הערב עצמו, פסל שכולו עץ ממוחזר בגובה 5 מטר, שמתכתב עם אחת העבודות מאוסף המוזיאון — “הנער מדרום ת”א” של אוהד מרומי. “הנער של מרומי דיבר על מצב הפליטים, הנער שלי דיבר על מצב הצעירים: הוא עושה את כל הדרך עד למוזיאון, מושיט את היד וכמעט נוגע בזכוכית אבל נשאר בחוץ. זה היה גם קצת הסיפור שלי, ירושלמי שמגיע לת”א ומחפש איך לפרוץ אל עולם האמנות המקומי”, הוא מספר.

בשנים האחרונות עיטר פלוג’ה את קירות המשרדים של חברות גדולות, וציורים שלו היום מככבים במשרדי גוגל ישראל, פייסבוק ישראל ופיליפ מוריס. במקביל הוא הציג בפסטיבלים שונים בעולם. בעבודה הנוכחית במוזיאון האיסלאם הוא חוזר לעבוד בברזל אחרי שנים. “מאז ימי הצורפות שלי לא עבדתי עם ברזל”, הוא משחזר, “מה שעשיתי הוא לקחת את שיטת העבודה שלי עם קרשים ולהמיר אותה לברזל, שהוא שונה מאוד”.