ביקורת סרט: "ואז הגיעה טלי" - דרמה שנונה ואנושית
הסרט לוחץ על נקודות הכאב של כל הורה טרי, כולל עייפות, בדידות, תשישות וקריסה נפשית וגופנית
"ואז הגיעה טלי" הוא שיתוף הפעולה השלישי בין הבמאי ג’ייסון רייטמן ובין התסריטאית דיאבלו קודי, שהתחיל עם "ג’ונו", עליו זכתה קודי באוסקר על התסריט המקורי, והמשיך עם "תקועה", שם הצטרפה אליהם שרליז ת’רון כשחקנית.
- חיים בנקודות: הסרט התיעודי החדש על יָאיוֹי קוסמה
- נולדה מחדש: סרט חדש על תהליך ההריון והלידה של אם פונדקאית
- סרטים חדשים בקולנוע: מרחבי הספקטרום
"ג’ונו" עסק בנערה בת 16 שנכנסת להריון ומתכננת לתת את התינוק לאימוץ; “תקועה” סיפר על אשה שחוזרת לעיר הולדתה, בניסיון נואש לגרום לאהוב שלה מימי התיכון לחזור אליה (אחרי שנולד לו תינוק). הסרט החדש, נראה כמו המשך של אותן סיטואציות אבל הפעם מנקודת מבט בוגרת יותר, זו של הזוג הנשוי. במילים אחרות, נראה שקודי ורייטמן עוקבים במשך כעשור אחרי שלוש ואריאציות של אותה דמות, בשלבים שונים של החיים ומצבי זוגיות. בראשון הנערה הצעירה צריכה להתמודד עם סיטואציות בוגרות מכפי גילה, בסרט השני הגיבורה היא אשה ששוב לא מתנהגת כפי גילה, אלא הפעם בילדותיות. ובסרט השלישי, הגיבורה שוב מתקשה להתמודד עם המציאות שבתוכה היא חיה.
צילום: Focus Features
"ואז הגיעה טלי" (שנקרא במקור פשוט “Tully”) מספר על אשה בשם מרלו (שרליז ת’רון), אם לשלושה ילדים. התינוקת השלישית נולדת בתחילת הסרט, ומרלו - שקורסת מרוב עייפות ולחץ - לא מצליחה לתפקד. אחיה העשיר והמצליח מציע לממן לה למשך תקופה מטפלת שתבוא רק בלילות, כדי שמרלו תוכל לישון. אבל היא, שראתה יותר מדי סרטי אימה כמו "היד שמנענעת את העריסה", בהם המטפלת מחריבה את חיי המשפחה, לא מוכנה לזה. עד שהיא קורסת סופית ומזמינה את טולי (מקנזי דיוויס), מטפלת שהיא משב רוח מרענן, מודל של נעורים ואחריות, הדמות ההפוכה מכל הדמויות שהוצגו בכל הפילמוגרפיה של קודי ורייטמן עד כה, מעין מרי פופינס מושלמת, שלוקחת את החיים הרבה יותר בקלות ממרלו, ומאפשרת למשפחה לנשום, להתאוורר ולתפקד. הסרט הקומפקטי והצנוע הזה מציג את רגעי ההקלה והפריחה של מרלו עם בואה של טולי לחייה, עד כדי כך שהצופה מתחיל לתהות: אם הכל כל כך נהדר, איפה כאן הסרט? הרי משהו חייב לקרות. ובכן, משהו אכן קורה.
“ואז הגיעה טלי” אינו קומדיה אלא דרמה משפחתית שלוחצת על נקודות כאב, וכהרגלה של קודי עושה זאת עם שנינות, הומור ועם אבחנות אנושיות חדות. רייטמן, מצידו וכהרגלו, לוקח את המצוקה מעוררת ההזדהות שקודי כותבת עליה, והופך אותה לסרט שיש בו נקודת מבט מעודנת והומוריסטית על מציאות שכל הורה טרי יזהה, של עייפות, בדידות, תשישות וקריסה נפשית וגופנית. חומרים כבדים בסרט שבסופו של דבר מתגלה כמתוק למדי.
