הבמאי אילן רונן עדיין מחכה לגודו

שנתיים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה עלתה בתיאטרון חיפה ההצגה “מחכים לגודו” מאת סמואל בקט ובבימוי אילן רונן, בגרסה ערבית ועברית. ההפקה המיתולוגית, בכיכובם של מכרם חורי, יוסוף אבו ורדה, אילן תורן ודורון תבורי, זכתה לשבחים והיא אחת הזכורות בתיאטרון הישראלי. 34 שנים אחרי, יעלה רונן את ההצגה במתכונתה הדו־לשונית מחדש במסגרת פסטיבל Jaffa Fest של תיאטרון גשר ועיריית תל אביב, בתיאטרון הערבי־עברי ביפו בתרגום המקורי של אנטון שמאס ובהפקת יגאל עזרתי. מהצוות המקורי נותר דורון תבורי. לצדו ישחקו מנשה נוי, מורד חסן ורסאן אשקר.

רונן מספר שכשנעם סמל, מנהלו האמנותי של הפסטיבל, הציע להעלות את ההפקה מחדש “היה לי קשה לסרב. גם מפני שזה מחזה אלמותי, החשוב במאה ה־20, וגם כי הנושא הישראלי פלסטיני נעדר לאחרונה מהתיאטרון הישראלי”.

העלילה מתארת שני גברים, ולדימיר ואסטרגון שנטועים על במה ריקה, מלבד עץ בודד, ומחכים לגודו. איש אינו יודע מיהו, וכל יום מגיע ילד שמבשר שמחר יגיע גודו. ההמתנה מעלה שאלות, חלומות, שיחות, ניסיון התאבדות ומפגש עם פוצו (האדון) ולאקי (משרתו). רונן נאמן לטקסט והמחזה נשאר אוניברסלי כשהמציאות הישראלית המורכבת נטמעת בו.

ולדימיר ואסטרגון הם פועלי בניין פלסטינים והעץ הוא מין בניין לא גמור. פוצו הוא קבלן ישראלי ולאקי אילם, עד שהוא פוצח במונולוג בערבית. “ההצגה עלתה לפני האינתיפאדה הראשונה והתחושה היתה שאנחנו תקועים, מה שלא השתנה: הפלסטינים והישראלים כרוכים אחד בשני”.

אילן רונן. אי אפשר להעלים את הסכסוך צילום: רדי רובינשטיין

כל אחד והגורל שלו

רונן מספר ש”יש קטע בהצגה שבו כולם נופלים אחד על השני ופוצו לא יכול לקום — כי כולם עליו. זו תמונה שמסמלת את מצבנו. לא מצליחים לצאת מהפלונטר. האם אנחנו מנסים? לא בטוח. הגדוּלה במחזה היא שהוא שומר על אמירה אקזיסטנציאליסטית, אבל לא רק”.

כשבקט כתב את המחזה הוא ודאי לא חשב על הסכסוך הישראלי־פלסטיני אבל הוא מתאים למשוואה: “תחשבו על זה שיכולתי באותה מידה להיות בנעליים שלו והוא היה יכול להיות בנעליים שלי, אלמלא המקרה שרצה אחרת. כל אחד והגורל שלו”, מקריא רונן מהטקסט וממשיך: “זה מחזה שמנסה לתת הסבר על הקיום שלנו ומהות החיים. אנחנו ממתינים לאיזו גאולה והגואל אף פעם לא מגיע. התחושה של ציפייה שמשהו ישתנה, ויבוא מישהו שיספק את כל מאווינו וחלומותינו ויתן מענה לשאלה מה זה הדבר הזה שאנחנו עושים פה, וגם שאלות בנוגע לזיכרון וכמה הוא משמעותי”.

מתוך ההפקה המקורית. הגואל לא מגיע

רונן אומר ש”אחד המשפטים החזקים במחזה הוא ‘הן עומדות בפישוק ויולדות על קבר. לרגע מבצבץ האור ואז שוב החושך’. המחזה הזה לא פשטני בזכות ההומור, האירוניה והמורכבות של המצב: שום דבר לא טוטאלי, גם החלשים נהיים פתאום חזקים ויש אי־ודאות בנוגע למה יקרה אתנו מחר. הנושא של אי־ודאות מאוד אופייני למקום הזה שאנחנו חיים בו כי אנחנו כל הזמן נתונים תחת איומים ואזהרות”.

מה השתנה מהפעם הקודמת שההפקה עלתה?

“בלי לשנות באופן מהותי את ההפקה המסרים נהפכים להיות חריפים יותר מכיוון שעברו יותר מ־30 שנים ודבר לא השתנה — רק החמיר. אני חושב שהדבר העיקרי הוא שאי אפשר לטאטא את הסכסוך אף שהיום אומרים ‘אין פרטנר’ ומנהלים את המצב כבלתי פתיר”.

מימין: מוראד חסן, דורון תבורי, רסאן אשקר ומנשה נוי ב”מחכים לגודו”; צילום: רדי רובינשטיין

"בוא נלך", ולא זזים

רונן (70) כיהן עד לפני כשנה כמנהל האמנותי של תיאטרון הבימה ובעבר בתיאטרון קאמרי ובתיאטרון החאן הירושלמי. כשביים את ההפקה המקורית היה בשנות ה-30 לחייו. הזמן שחלף מאז השפיע עליו כשניגש עתה לטפל בחומר מחדש: “ככל שמתבגרים מושג הזמן מקבל משמעות אחרת: גם אובדן הזיכרון וגם החרדות ביחס למוות”, הוא אומר: “כשוולדימיר ואסטרגון מעלים את האפשרות להתאבד כפתרון למצבם הם אומרים ‘בוא נלך’ ולא זזים, זה משפט ופעולה שנהפכו לקלאסיקה. ככל שמתקדמים בזמן הכישלון להבין את הבלתי מובן, את העולם השרירותי - מבהיל יותר”.