מגניבה רצח: הסרט "משפחה" של רוני קידר משעשע בפרוורטיות שלו
סרטה הקודר-מצחיק של קידר הוא הוכחה לכך שמדובר בבמאית הכי רוקנרול בארץ
כמו ב”ג’ו ובל”, גם הפעם קידר משחקת בתפקיד הראשי, כצלמת שמגיעה אל הפסיכולוגית שלה. מכאן בפלאשבקים נחשף הסיפור המקאברי על הצעירה שרצחה את כל משפחתה, תחילה בטעות, בהמשך בכוונה: אבא (אלי דנקר), אמא (יבגניה דודינה), אחות (חן יאני) ואח (אריה הספרי). מקרי המוות, שכל אחד מהם מוצג בפרק נפרד, הופכים גם ליצירת האמנות הגדולה שלה, ואולי הסופית, וגם שלב בתהליך פסיכואנליטי מוחצן.
אלי דנקר בסרט. לרצוח כדי לפרוח צילום: יחצ
“משפחה” נפתח באחד השוטים היפים שנראו באחרונה בקולנוע הישראלי, שוט ארוך ומפותל שיש בו הכרזה מצד קידר: תנו לי את המשאבים, ואני אדע מה לעשות איתם. הצילום והעיצוב בסרט, האווירה הגותית האפלה, יוצרים הבטחה גדולה להמשך הסרט, שבתוך כל האומללות והאלימות, יש בו לכל אורכו גם ברק ממזרי מודע לעצמו. את הבדיחות המילוליות שכה עינגו אותי ב”ג’ו ובל” המירה קידר כאן ברצף של שנינויות ויזואליות. “משפחה” מצטרף אל “פוקסטרוט”, “מעבר להרים ולגבעות”, “הפורצת” ו”מסתור” ־ חמישה סרטים מהשנתיים האחרונות שהופקו בקופרודוקציה עם מפיקים גרמניים שאפשרו ליוצרים גישה לאולפני צילום גרמניים שהעניקו לסרטים האלה איזו רווחה אסתטית רחבת ידיים ומלוטשת. זהו הגל המהודר של הקולנוע הישראלי, וכל הסרטים האלה עושים בלוקיישנים האלה שימוש מלאנכולי מאוד.
“משפחה” מרמז בשמו שזהו לא פורטרט פרטיקולרי, אלא תמונת מצב קולקטיבית, שהחיים בתוך משפחה הם חיים של ניצול ורצח, אם לא ליטלרי אז אולי מושאל. הסטים המסוגננים והחשוכים והשוטים המפותלים הם המסע בתוך מסדרונות התודעה והנפש של הגיבורה, שיודעת שהיא צריכה להרוג את כל מה שהיא אוהבת כדי לפרוח, אבל מבינה – כנראה מאוחר מדי — שהיא גם זקוקה לכל מי שאיננו עוד כדי להתקיים וליצור.
