מוות בחתונה: "הלוויה חורפית" של חנוך לוין שבה

"חתן את בתך וקבור את דודתך, הלוויה חורפית לכל המשפחה". זהו הסלוגן הפרובוקטיבי שנכלל בתכנייה המקורית של ההצגה "הלוויה חורפית", שכתב וביים חנוך לוין בסוף שנות השבעים. "זה הסלוגן שגם אני הולך איתו", מספר ל"כלכליסט" יאיר שרמן, שביים הגרסה החדשה להצגה שתעלה ביום שבת הקרוב בתיאטרון באר שבע. "כאן הכל מתמצה, זו חבורה של אנשים וזה מחזה מרדף".

גיבור ההצגה הוא לצ'ק, שאמו נפטרה זה עתה, והוא יוצא להודיע למשפחתו על מועד הלווייתה, אלא שהעיתוי לא מתאים. דודיו עסוקים בהכנות לחתונת בתם ולווציה למחרת ונחושים להתחמק מהבשורה שתהרוס את התכניות. אחרי הכל "לא זורקים 400 אורחים ו־800 עופות לזבל ומוותרים על חתונה חמה עם בשר וקוניאק בשביל הלוויית זקנה קטנה בגשם". לצ'ק נחוש להציל את אמו מהשכחה ורודף אחרי המשפחה עד סוף העולם כדי לבשר להם.

מתוך ההצגה "הלוויה חורפית" של חנוך לוין בבימויו של יאיר שרמן צילום: אילן בשור

"זו קומדיה אבסורדית שמתעסקת במשמעות החיים, או חוסר משמעות החיים. המנוע הרציני הוא הפחד מהמוות וכמו ברבים ממחזותיו של לוין — תחושת ההחמצה. החברה הישראלית הבורגנית מתעסקת הרבה בענייני חתונות ולוויות. החתונה נותנת משמעות לקיום של המשפחה, ואילו לצ'ק חייב 'לחגוג' את הלוויה של אמו. המרדף הופך את זה לכל כך מצחיק, כי החרום של לחתן או להגיע ללוויה זה עניין של חיים ומוות, שיוצר סיטואציות מצחיקות וקיצוניות, מופרכות ופנטסטיות, אבל בסופו של דבר גם מאוד עצובות ונוגעות ללב, כי הן מייצרות תמונות עולם של אנשים מאוד בודדים".

היתרון של מי שלא הכיר

ההצגה מתהדרת בקאסט מרשים, שכולל את עלאא דקה, שירי גולן, מולי שולמן, אמיר קריאף ואת אלמנתו של לוין ליליאן ברטו, המגלמת את ציצקיבא, אם החתן. "היא שחקנית נהדרת, קומיקאית מחוננת ומתאימה מאוד לתפקיד", אומר שרמן. "היא מקבלת הנחיות ויכולה להביע דעתה כמו כל שחקן אחר".

ובכל זאת, ודאי יש גם ערך מוסף בקירבה שלה ללוין.

"מדי פעם היא שולפת איזה טקסט נחמד מהמגירה ומקריאה לכולם. יש איזה עומק, עוד איזה רובד בנוכחות שלה. אבל זה לא העניין העיקרי. בסופו של דבר היא שחקנית שמשחקת תפקיד".

הבמאי יאיר שרמן

בטקסטים מהמגירה מתכוון שרמן למשל לטיוטות של לוין שלא פורסמו מעולם. "לפני מותו החל לוין בפרויקט עריכה גדול של כל מחזותיו. הטקסט שאנחנו מעלים היום ערוך ושונה מהטקסט שעלה כשהוא ביים אותו. גיליתי את זה בהכנה, כשנברתי בארכיון הבימה, ובביקורת היתה פסקה שלמה על סצנה שלא קיימת היום במחזה. התקשרתי לליליאן והיא אמרה שהוא חתך את הסצנה הזו ולפני כמה שבועות הביאה את אחד הדראפטים שהוא מחק. יש המון טקסטים שהדמויות לא אומרות אבל היה מעניין לשמוע לאן הן הולכות. הן המשיכו לטייל לו בראש. לפעמים היא שולפת בהפסקות דברים שהיא מצאה וחשוב לה להקריא.

"אפשר להגיד שכאילו יש לנו מקור ראשון, אבל זה שם ולא שם. אף פעם לא שואלים 'מה חנוך היה עושה?'. בעבודה על כל מחזה חשוב לי לחקור ולדעת כמה שיותר על התקופה שבה נכתב וגם על המחזאי, כדי שהבחירות שלי יהיו יותר מושכלות. אז ברור שאם יש לי שאלה, ליליאן יכולה לשלוף משהו,אם יש לה, אבל זה אף פעם לא משתלט ולא מאיים, זה לא צהוב ורכילותי, אלא תמיד פרקטי ואינפורמטיבי, עוד פרספקטיבה מעניינת להתבונן בה, אבל חשוב לי להדגיש שאלה שיחות של הפסקות ולא בחדר החזרות".

ברטו איננה היחידה בקאסט שהכירה את לוין אישית. בהצגה משחקים גם אורה מאירסון ששיחקה ב"הילד חולם", ואברהם סלקטר, ששיחק ב"ההולכים בחושך", והביא לחזרות מונולוג על תחת במסגרת הדיון על המוטיב החוזר של תוכעס. "להם יש משקעים ואני נקי מזה", אומר שרמן, "ההפקה הבין־דורית מייצרת מפגש מעניין. יש לנו קשת רחבה של גילאים מ־20 עד 70, חלקם לא ראו אף הפקה של לוין, וחלקם כיכבו בהצגות שביים. המפגשים האלה יוצרים רגעים עשירים ומרגשים.

"אני מאוד מבין את השפה והדמויות של לוין, אבל בסופו של דבר אני עושה את ההצגה כפי שאני רואה אותה. זה מגיע מתוך עולם הדימויים שלי ואני חושב שיש משהו בדור השני והלאה שקצת משוחרר מהדימויים של ההצגות שחנוך ביים בעצמו. ההפקה היחידה שלו שראיתי היתה 'אשכבה', והיא שינתה את חיי. ובכל זאת, חנוך לוין הוא חנוך לוין, ואני זה אני. אני לא מרגיש איזו התנגשות בינינו".

מתוך ההצגה צילום: אילן בשור

"חנוך לוין הוא נצחי"

שרמן (33) נולד וגדל בירושלים. הוא למד בבית הספר הניסויי עם בני אמנים והאליטה הירושלמית, כמו אהוד אולמרט, דויד גרוסמן ויענקל'ה רוטבליט. "נחשפתי לסביבה אמנותית עשירה מגיל צעיר אף שלא באתי מבית עם רקע בוהמייני. הייתי מוקף באנשים שהביאו את זה מהבית ונורא רציתי להיות חלק מהם אבל פחדתי. בהמשך עברתי לבית ספר רגיל ומהמקום הכי מבויש הגעתי למגמת תיאטרון והשתחררתי מהפחדים".

בבגרותו למד משחק בניו יורק, ומשם המשיך לבימוי. הצגתו הראשונה היתה "השיעור" של יונסקו בצוותא שזכתה לשבחי הביקורת והקהל והיתה כרטיס הביקור שלו לתעשייה. בהמשך ביים את "בובה מתנפחת" בתיאטרון הערבי־עברי ואת "הבאקכות" של אוריפידס בתמונע. כיום הוא מלמד משחק ביורם לוינשטיין, בית צבי בבית ובגודמן הבאר־שבעי.

זו עבודתו הראשונה בתיאטרון הרפרטוארי, אחרי דיאלוג ממושך בינו לבין תיאטרון באר שבע. כשהוחלט להעלות במסגרת הרפרטואר את "הלוויה חורפית" החיבור היה מיידי, גם מפני ששרמן כבר ביים אותו בעבר במסגרת תכנית מצוינות בתיאטרון לנוער. "חנוך לוין הוא קלאסיקה כי הוא נצחי. הוא לא מאבד מהרלוונטיות שלו וגם אם הכתיבה שלו ישראלית מבחינת השפה ועולם הדימויים שלה, הוא אף פעם לא מתיישן ומעלים אותו בכל העולם.

שרמן לא הסתפק בבימוי, והיה שותף גם לעיצוב התפאורה המסוגננת המינימליסטית המודרנית יחד עם זוהר שואף. את המוזיקה המקורית יצר נדב ויקינסקי ועל הבמה מנגן בלייב אריק גרשקוביץ', שמלווה את מלאך המוות בחמת חלילים. "בחרתי בכלי נשיפה כי כשמלאך המוות בא לקחת את הנשמות של ההולכים למות, הוא מבקש מהם לשחרר גז, להוציא אוויר. בחמת חלילים יש שק אוויר שצריך לנשוף לתוכו וזה מאוד עוצמי, חזק וקומי".

דריסת הרגל של שרמן בתיאטרון הרפרטוארי הובילה גם לפרויקט הבא שלו, המחזה "מעשיה מגונה" שכתבה פאולה ווגל ותרגם יהושע סובול, ויעלה בקיץ בקאמרי. תיאטרון בתוך תיאטרון על להקת שחקנים המואשמת בחוסר הגינות על כך שהעלו את "אל נקמות" של שלום אש.