לא מצחיק: "סטאלין מת" - הדרמה הפוליטית שהתפספסה

עכשיו הוא מתעסק עם הפוליטיקה הסובייטית ב"סטאלין מת", שהגיע אלינו השבוע, חצי שנה אחרי בכורתו באנגליה.  

“סטאלין מת" הוא פארסה שמציגה כרוניקה פחות או יותר היסטורית לתהפוכות הפוליטיות שהתחוללו בצמרת המשטר הסובייטי בחודשים שאחרי מרץ 1953, בעקבות מותו של יוזף סטאלין. הסרט מדגיש בעיקר את המאבק על השלטון בין ניקיטה חרושצ'וב (בגילומו של סטיב בושמי), מנהיג המפלגה הקומוניסטית, ובין לאוורנטי בריה (סיימון ראסל ביל), ראש שירותי הביטחון, ומי שראה את עצמו כיורש הטבעי של סטאלין.

מייקל פיילין לא עוזר

בלי קשר להומור, הסרט מסביר בין השאר איך קרה שבעוד חרושצ'וב הוא עדיין אחד האנשים הכי מוכרים בפוליטיקה הסובייטית, בריה הפך לדמות שולית ונשכחת כיום, למרות היותו אחד האנשים המקורבים ביותר לסטאלין.

במשך כחצי שעה יאנוצ'י עובד עם סוג מאוד מסוים ואפקטיבי למדי של הומור. זה לא הומור של דיאלוגים או סיטואציות, אלא כזה המבוסס על יצירת הזרה בין המשחק ובין המציאות. למרות שזהו סרט המתרחש בברית המועצות, הוא מבוים כקומדיה בריטית, כשכל דמות מאופיינת כקריקטורה בריטית, כולל המבטא האנגלי הספציפי. השטיק הזה מחזיק מעמד זמן מוגבל למדי - כשהוא נעזר בצוות שחקנים שכולל בין השאר את מייקל פיילין, איש מונטי פייתון. החומרים מהם עשוי "סטאלין מת" היו יכולים להפוך לדרמה פוליטית מותחת, אבל יאנוצ'י מעדיף לביים אותה כקריקטורה.

“סטאלין מת”. לא מספיק נוקב ולא מספיק מותח צילום: איי.פי

ברוסיה, ובלא מעט מדינות מברית המועצות לשעבר, הסרט נאסר להקרנה בטענה שהוא לועג לרוסים. ייתכן, אבל בכך הרוסים מפספים את העובדה שיאנוצ'י משתמש בסיפור של סטאלין ובני בריתו כדי לדבר על נושא אוניברסלי יותר: אנשים שכל הכוח שלהם מגיע מכך שהם קרובים לאנשים בעלי כוח.

כמו גם על שיכרון הכוח, על התככים הפוליטיים ועל האלימות שתופעל כדי לשמר את הכוח הזה בכל מחיר. סיפור כזה יכול להיות רלבנטי כיום גם בלא מעט מדינות דמוקרטיות.

טרגדיה שייקספירית

באופן מקרי לחלוטין צפיתי ב"סטאלין מת" מיד אחרי ביקור במוסקבה ובכיכר האדומה בה קבורים חלק מגיבורי הסרט. שם הסיפורים על המהפיכות וההתנקשויות בחודשים שאחרי מות סטאלין קמים לתחייה עם נוכחות מבעיתה של אלימות. כל זה היה מתאים לטרגדיה שייקספירית ולא לקומדיה פוליטית.

יאנוצ'י מציג יפה את הדקדנט הרצחני והאבסורדי של שלטון סטאלין, אבל מפספס את הסיפור משני צדדיו. הוא לא מצחיק מספיק כדי להיות נוקב וארסי ובכך להפוך לאוניברסלי, והוא לא דרמטי ומותח מספיק כדי להפוך לביוגרפיה פוליטית בעלת עומק. באמצע, בין שני הקצוות, הוא נותר סרט אדיש, ולרגעים אף סר טעם. אני חייב להודות: יאנוצ’י לא ממש מצחיק אותי.