הצייר אבנר בן גל: "אוהב מוזרות ומסתורין"

בתערוכה החדשה "קח את העצם הארוכה הביתה", של הצייר אבנר בן גל המוצגת בימים אלה בגלריה גבעון בתל אביב, מוצגות 18 עבודות שנעשו בשנה האחרונה. הדימויים נדמים כבוקעים מעלטת תת ההכרה, מעין נוף אפוקליפטי המתקיים במקביל כל העת ויש בו יופי, רוך וחופש על אף הגסות והאלימות שבו. בן גל מעיד ש"המחשבה על האפוקליפסה ועל מה יהיה בסוף מעניינת ומציתה את הדמיון".

על שם התערוכה, שם רישום המופיע בכניסה לגלריה מסביר ש"זהו קול פנימי של מבקר במוזיאון ארכיאולוגי שאומר לו לקחת את העצם הארוכה של הדינוזאור הביתה."  

בן גל בכניסה לסטודיו שלו. "ציור הוא מראש דבר מת, כלומר סטטי" צילום: עמית שעל

בציורים סצנות תזזיתיות ודרמטיות בכתמים כהים ודהויים לצד ציורים אחרים לגמרי, שכמו צוחקים על המהלך הרציני כל־כך של הציור. בעבודה אחת "אביב: ארוחת ערב למכר זקן", נמלה מאוירת בכחול עוברת מנקודה 1 ל 5 לנקודה וסוגרת מהלך חיים שלם של עבדות. בציור אחר, "ירח מרגיע", נראה פרופיל פני ירח של איש עצוב התוקע מזרק בעורף קשיח של דמות מזוקנת. סביב הכול כהה, יש אווירה אלימה אך אי אפשר ממש לשים עליה את האצבע. בציור אחר ששמו "נערת מזג האוויר", אישה עירומה שאצבעותיה הארוכות מחוללות ונטמעות בסערה של צבע. ברגע שמתקרבים אל הציור הדימוי נעלם ממנו ואז הציור הופך כולו לתנועה והפשטה.

הציור "האולפן הערבי מוחשך"

"ציור הוא מראש דבר מת, כלומר סטטי," מסביר בן גל, "ואז יש כל מיני אפשרויות שיהיה יותר חי, עם תחושת תכיפות. רוב התערוכות שלי עשויות פרגמנטים. תמיד יש קפיצות סגנוניות. האתגר שלי הוא להביא אסמבלז' ציורי מבלי להראות מקושקש או ביזארי מדי ועדיין לשמור על משהו מגובש. אני אוהב מאוד דברים פרומים ולא סגורים, משהו חמקמק יותר שקשור במסתורין, דבר שבקושי אני מוצא באמנות. מוזרות ומסתורין הם ערכים חשובים.

בן גל, (52) זוכה פרס רפפורט לאמן בכיר, הציג בעשרות תערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ, במוזיאון ישראל מוזיאון תל אביב ורמת גן, ובעולם בביאנלה בוונציה, במוזיאון האמנות בבאזל, במוזיאון אספן שבקולורדו, יוצג על ידי הגלריות הנחשבות סיידי קולס בלונדון וכן בגלריה בורתולומי בניו יורק ועוד. בן גל שייך לדור אמנים ששינו את מפת האמנות הישראלית ופרצו לתודעה בסוף האלף הקודם, בניהם סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס, ניר הוד וגיא בר אמוץ.

"היה קל לפרוץ אז כי מה שהיה לפני כן היה בית קברות." אומר בן גל. "היו אמנים טובים, אבל היה חייב להיכנס לשם דם חדש. אפילו ברמה הכי שטחית, ומשם כבר התפתחנו. לא באתי מהערצת אמנות והסצינה של האמנות. באתי ממוזיקה שתמיד נראתה לי הרבה יותר מעניינת, עם המיתוסים של רוק ומוסיקה בכלל, כך ששמות הציירים הישראלים שפעלו פה לפני, משה קופפרמן ורפי לביא, לא הטילו עלי אימה. לא באתי ביראת כבוד, לא התבטלתי בפני זה וזה אולי מה שהציל אותי. אני עושה המון מוזיקה. אף פעם לא יצאתי עם זה. מתישהו זה יקרה".

הציור "קח את העצם הארוכה הביתה"

הציורים בתערוכה הנוכחית בולטים בתעוזה ובחופש שהם לוקחים לעצמם — לפעול פעולה אמנותית עצמאית שאינה משתדלת למצוא חן או להתאים. "בלי להיכנס לקיטש פסיכולוגיסטי," אומר בן גל, "האמנות שלי מורכבת ממצבי רוח. יותר עדין או אלים. אני תמיד מנסה לשים לעצמי מקל בגלגלים." מספר בן גל על אופן פעולתו, "לתקוע מקל בחלקלקות ובאחידות שכל־כך קיימות עכשיו. לגרום לחשוב ולא להיות על אוטומט".

פייסבוק משטח הכל

את החלקלקות והאחידות באמנות העכשווית הוא מייחס לתקופה הנוכחית לה קורא "פוסט אמנות" ומסביר, "חל שינו באמנות מאז הנפילה הכלכלית העולמית ב 2008. מאז, האמנות הולכת לכיוון יותר בטוח מבחינה מסחרית וגם כשהדברים לא מסחריים, האמנות היא דקורטיבית יותר מאי פעם, יש חזרה למשהו זהיר, לעבודות עשויות ורהוטות, למשהו מתקשר ונגיש מאוד עבור האספן או הצופה. כמה זמן הן נשארות לי בראש אחרי זה? לא יותר מדי. זה סגור, זה אטום".

"משהו השתנה באמנות גם בעקבות הפייסבוק והאינסטגרם", ממשיך בן גל, "יש היום המון אמנות. ממש מצב אינפלציוני. היום מתייחסים לדימוי הבודד. אתה מעלה אחד כזה לרשת, ללא קונטקסט של מה לפני ומה אחרי ומצפה למחיאות כפיים. הרשתות החברתיות די גומרות את העניין גם מבחינת הפוליטיקלי־קורקט שחוזר בטירוף. אנשים פוחדים להתעסק בדברים גבוליים. אמן עושה משהו ומסביב שואלים מיד: 'רגע הוא גזעני או לא גזעני'. הכול שחור לבן. נקודות המבט שלא קיימות היום הן נקודת המבט האפורות. כך שזהו שיח פייסבוקי פלקטי של הטובים והרעים. מצד אחד מתקתקות ומצד שני צדקנות. אולי זה גם חודר לאמנות. זו הסכנה".

חיילים ושידורי תעמולה

אחד מהציורים הנעים בגווני האפור בתערוכה הוא "האולפן הערבי מוחשך". ציור הלוגו של החטיבה הערבית של רשות השידור. "אני מכור ללוחות שידור ישנים מהתקופה שהייתי רואה טלוויזיה בשנות ה־70", מספר בן גל על מקור ההשראה לציור, "הלוגו בציור מאוד מיימי. בשנות ה־70 הקליטה היתה מאנטנות וימים חמים

השפיעו עליה, התמונות זזו. כך שאלו ציורים של קליטה לא טובה".

"חלון השידורים של החטיבה הערבית, שודר אז כל יום בין שידורי הילדים לשידורי המבוגרים. אלה היו שעות מתות. חלון אפרורי עם תוכניות אזוטריות. לא משהו שאתה מחכה לו. בחדשות בערבית לא נאמרו דברים ביקורתיים ואם נאמרה ביקורת כלשהי, היא היתה בגבול הלגיטימי. אלה היו שידורי תעמולה של השלטון."

הוא גדל ברמת השרון עם אמו ואחותו, אביו, אביגדור (יאנוש) בן גל היה אלוף פיקוד צפון. לשאלה האם לכך שאביו היה אלוף בצה"ל השפיעה על נושאי ציוריו עונה בן גל ש"נכון שבעבר ציירתי דיונות, עשן וטנקים. אך זה פחות קשור באבא שלי, אלא לעניין שלי בזמנו במלחמת יום כיפור ובתיעוד שלה בטלוויזיה", הוא אומר. "במהלך מלחמת יום כיפור הייתי בן שבע. אבא שלי לא היה בסביבה ולא קיבלתי ממנו את סיפורי הקרבות. מה שכן, היו לנו בבית אלבומים ישנים בשחור־לבן שמציגים תרגילי מלחמה. היו שם צילומים אפיים אבל גם כאלה של חיילים בעליבותם, בשעמום, בכלום".