ישי שריד ואפרת שפירא רוזנברג: שואה מימין ומשמאל
בנו של יוסי שריד ונכדתו של הרב גורן, מתעמתים בסדרה חדשה עם עיצוב זיכרון השואה והשפעותיו על החברה הישראלית
היא עורכת דין ואשת תקשורת, נכדתו של הרב שלמה גורן ובתה של הקצינה הדתייה הראשונה בצה”ל. הוא עורך דין וסופר, בנו של אחד ממנהיגי השמאל הבולטים בישראל, יוסי שריד .
שיתוף הפעולה של הצמד יוצא הדופן אפרת שפירא רוזנברג וישי שריד כבר הוליד בעבר מסע טלוויזיוני בעקבות שורשי השנאה בישראל ומסע שבחן כיצד הפכה מלחמת ששת הימים לצומת שממנו התפצלה החברה הישראלית לשבטים. בסדרה חדשה בת שמונה פרקים, “נקודת מפנה”, הם מעמידים במרכז כל פרק אתוס ישראלי בניסיון לבדוק כיצד הוא השתנה במהלך 70 שנות קיומנו.
הפרק הראשון ,“שלושה ימים בפולין", ישודר הערב ב־21:00 בכאן 11 ובוחן כיצד התעצב והשתנה זיכרון השואה לאורך השנים. השניים הצטרפו לקבוצת סטודנטיות למסע בפולין. במהלך המסע עולות סוגיות מורכבות כמו האם נכון לקיים את מסעות הנוער לפולין והאם יש קשר בין הפליטים בישראל היום לשואה.
שריד ושפירא רוזנברג. צריך ללמד את הדינמיקה של הרוב הדומם שאפשר את השואה צילום: אוראל כהן “המסע התרחש לפני שהתפרץ כל העניין של החוק הפולני ורצינו לבחון את הדברים לא בזווית המיינסטרימית הרגילה של המסעות”, מסביר שריד, שגם כתב בעבר את הספר “מפלצת הזיכרון”, על מדריך שואה שמטיל ספק בערכם של המסעות לבני הנוער והחיילים.
שניהם השתתפו במסע לפולין כשהיו בתיכון. “עליי המסר הקונבנציונלי עבד יפה. שצריך להיות חזקים וחיילים טובים ועשיתי את זה ככל יכולתי”, אומר שריד שהשתתף במשלחת הראשונה שיצאה, ב־1983. “אני חושב שבגיל 17 זו חוויה חזקה מדי, והיכולת של נערים להתמודד איתה מאוד מוגבלת”.
“אני חושבת שהנסיעה מאוד חשובה, במיוחד בעידן הפייק ניוז, שזה הכיוון שהעולם ילך אליו יותר ויותר בעשורים הקרובים — הכחשת שואה רכה", אומרת שפירא רוזנברג, "לכן לראות את המקומות ולקבל את העוצמה הזאת לפנים זו חוויה חשובה בעיקר לדור הבא של מי שיוביל פה את המדינה. אבל נכון שזה גיל מאוד צעיר ושיש בעיה עם הדרך שבה בונים את הנסיעות האלה”.
אל המסע הצטרף צלם שליווה משלחות נוער במשך שנים ומספר על המניפולציה הרגשית שמנסים לעשות לבני הנוער. “זה כאילו מנסים להשאיר את הילדים בוורשה של 1943", אומרת שפירא רוזנברג, "יש קב”טים בכל מקום, מדברים איתם על אנטישמיות אף שבלונדון או בפריז יותר מפחיד ללכת היום ברחוב מאשר בוורשה. אני חושבת שצריך לשים יותר דגש על פולין היום לעומת אז. בני נוער יכולים להכיל מורכבות”.
מתוך הפרק "שלושה ימים בפולין". לשנות באופן עמוק את תוכן המסעות “הייתי בוחר במתכונת שונה לחלוטין”, מוסיף שריד. “הייתי מתחיל בברלין כדי שיבינו שהגרמנים הם האשמים, ומדגיש את המשמעויות היהודיות והאנושיות של הדבר הזה. אין מה לעשות, יש לנו חובה כיהודים להיות יותר טובים מאחרים”.
אריתראי בעליית הגג
לכך שפירא רוזנברג לא מסכימה: “אני לא מייצגת את הציונות הדתית. אני לא מתנחלת, לא מאוד ימנית וגדלתי בתל אביב. מצד שני מרגיז אותי שיש קו אחד שנגזר – שאם אתה יהודי טוב הלקח הוא להיות שמאלני, להיפרד מהשטחים, ולהשאיר פה את כל הפליטים. זה מסר עם סתירה פנימית, מצד אחד המסר המפ”איניקי המרכזי מהשואה הוא הקמת מדינה יהודית לעם היהודי, מצד שני המדינה הזאת צריכה להיות מדינת כל אזרחיה ולקלוט את כל מסכני העולם.
“יש צד אחד שכל הזמן יורד על הצד השני על שימוש בזיכרון השואה, אבל כשזה מסתדר לו הוא שולף מהבוידעם את השואה ומחביא אריתראים בעליית גג. הרי לאף אחד אין עליית גג בישראל והמטאפורה מאוד ברורה. אי אפשר לעשות שימוש בדבר הזה. לא ירו פה באף אחד ברחוב בגלל שהחביא מישהו במרפסת, אנחנו רחוקים מזה שנות אור.
אבל שריד עונה: “זה לא עניין של פוליטיקה אלא של מוסר. לא למדנו את הלקח של השואה אם אנחנו חושבים שיש עם עליון עם זכויות יתר ועם נחות חסר זכויות. הסיטואציה בעזה אמנם אחרת אבל ברור שנכשלנו בחינוך השואה אם יש בינינו אנשים שאומרים על אחרים שצריך להרוג אותם, כולל ילדים ונשים, ללא קשר אם הם חמאס או לא”.
עם זאת, גם את שפירא מאוד מטריד מה שהיא מכנה: "מיתולוגיזציה של השואה, כאילו היא היתה אירוע מיסטי. בחינוך הדתי רוב הדיון הולך למקום של איפה היה אלוהים בשואה. יש יותר מדי עיסוק בשאלה הדתית ופחות בשאלה ההומנית של איך קרה שבני אדם עשו דברים כאלה והרוב הדומם אפשר את זה. הרי מי שאפשרו באמת את השואה הם המוני הגרמנים והפולנים שלא התנגדו בשלבים הראשונים, אזרחים טובים, ואת הדינמיקה הזאת צריך ללמוד.
"בחודשים האחרונים יש בארץ מגמה של סתימת פיות, קובי מידן כותב משהו בפייסבוק ומעיפים אותו מגלי צה”ל. אותי זה מפחיד. צריך ללמוד את הדינמיקה הזאת טוב טוב, ככה זה מתחיל. אנשים מתחילים להיזהר, רוצים למצוא חן בעיני השלטון”.
זהות מבוססת מוות
ביקורת נוספת שעולה בפרק היא ההתמקדות במוות ולא בחיים שהיו לפניו. “היו שנים של ציביליזציה יהודית מפוארת שנבנתה, של עוצמה, של יצירה תרבותית, ומה שהילדים מקבלים זה את ההשפלה הנוראית ואת המוות”, אומר שריד. “זו שאלה של על מה אנחנו מבססים את הזהות הלאומית שלנו. העיסוק בשואה כפי שהוא נעשה מבסס את זה רק על המוות ולא על החיים”.
על דבר אחד שניהם מסכימים פה אחד, והוא שלא ייסעו לחופשה בגרמניה. “זה שבן גוריון עשה את הסכם השילומים היה דבר מוצדק, אבל זה שהגרמנים הפכו להיות החברים הכי טובים שלנו עכשיו וברלין היא עיר הבילויים, זה לא”, אומר שריד.
