"שחקן מספר אחת": סרט הרפתקאות עתידני המיועד לכל המשפחה

“שחקן מספר אחת" הוא הסרט השני של סטיבן ספילברג שיוצא בארץ בתוך פחות משלושה חודשים. בינואר יצא "העיתון", המבוסס על סיפור אמיתי ושזכה בישראל להצלחה נאה עם יותר מ־150 אלף צופים. כעת יוצא "שחקן מספר אחת", סרט הרפתקאות עתידני המיועד לכל המשפחה ושהופק בתקציב גדול פי ארבעה מזה של "העיתון".

שני הסרטים האלה, דווקא בגלל הסמיכות בתאריכי היציאה שלהם, מייצגים את שני הצדדים של ספילברג הבמאי. המשיכה לפנטזיה ולהרפתקאות מחד, ולסיפורים אמיתיים ומצפוניים מאידך. באופן נבון ומודע לעצמו, “שחקן מספר אחת" עוסק בדיוק בכך, בקונפליקט בין הפנטזיה ובין המציאות.

הסרט מבוסס על ספר המדע הבדיוני הפולחני של ארנסט קליין, שאף תורגם לעברית, ושמשך לא מעט תשומת לב מכיוון שהוא גדוש להתפקע באזכורים לסרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, משחקי מחשב ושירים, בעיקר משנות השמונים. רבים מהדימויים והאזכורים קשורים לספילברג עצמו.

“שחקן מספר אחת". נוסטלגי ובדיוני, סוחף ורב־משמעות צילום: Courtesy of Warner Bros. Pictures

“שחקן מספר אחת” מתרחש בשנת 2045. העולם התמכר למשחק מציאות מדומה בשם “אואזיס” ובו חיים רוב האנשים בשעות הערות, כדי לברוח מהמציאות הכלכלית והאקולוגית המדכאת שמחוץ לו. בתוך העולם, כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה להיות, ורוב האנשים בוחרים לעצמם דמויות מתוך סרטים. באופן משונה, כולם ב־2045 מתגעגעים לשנות השמונים של המאה ה־20, נוסטלגיה לתקופה שהם כלל לא הכירו.

כשממציא המשחק (מארק ריילנס), השחקן הקבוע של ספילברג זה שלושה סרטים, מחביא אחרי מותו “ביצת פסחא” שמי שמוצא אותה מובטח לו שיהפוך לבעלים של ”אואזיס”, מתחיל מרדף מסחרר בין המשתמשים הפשוטים, ובראשם הגיבור שלנו, ווייד וואטס (טיי שרידן), ובין תאגיד ענק (בראשות בן מנדלסון), שרוצה להשתלט על

אואזיס, וכך להשתלט על התודעה של מיליארדי המשתמשים בו והמכורים לו ולמכור אותה למפרסמים.

התהייה היתה איך ספילברג יביים את העיבוד לספר שנכתב כמו מכתב הערצה אליו, מבלי שהוא ייראה כמחווה עצמית מביכה מדי.

לוקח זמן להבין למה בחר ספילברג לביים את הסרט הזה, שבאופן הגיוני היה מתבקש שיבוים על ידי מישהו מממשיכי דרכו.

אלא שספילברג מביים את העיבוד מנקודת מבטו של ממציא המשחק הקשיש. ספילברג הוא בורא העולם הזה. הוא האיש שיצר את הדימויים שהראש שלנו מלא בהם. הסרט “שחקן מספר אחת" נראה כמו נפנוף הפרידה של ספילברג בן ה־70. הסרט הוא מעין שיחת הסיכום שלו, מכתב הפרישה שלו, והדין וחשבון שהבמאי הטוב ביותר של דורנו מגיש לנו - ובעיקר לעצמו.