האלבום החדש של גבע אלון: סוחף ברוגע

אלבום חדש לגבע אלון, "מחפש שמיים", זה כבר השישי שלו, השני בעברית. בשבועיים האחרונים, בכל האזנה, הרגשתי כאילו נכנסתי לקפסולה של רגיעה.

האלבום הזה הוא מדדיטטיבי על גבול הרפואי. תרפיה שכל אחד צריך לקחת כל יום, 34 דקות, ואתה יוצא אחר. הוא פשוט סוחף אותך, כמו גל, אתה ממשיך איתו לאן שהוא לוקח, והכל בקצב אחר, נינוח, לא של העולם האמיתי שבחוץ. הרבה שירים של אלון הם כאלה, אתה שואף נשימה ארוכה שכזאת ומדמיין מרחבים פתוחים ואמריקה. אך זה יותר מתמיד הוא פסקול חובה לכל אחד לנסיעה חזרה הביתה מהעבודה. תרופת הרגעה במירוץ החיים.

תמונות מחייו

אלון משחק במוזיקה שלו בין פולק רוק לרוק אמיתי, והוא עושה את זה יופי. באלבומו החדש זה בהחלט אותו הדנ”א של ארבעת הראשונים, אך כמו קודמו השירים כבר מעט קצרים יותר, הקול שלו חשוף מתמיד ובעיקר אלון כבר כמעט ולא מצייר את העולם הגדול אלא משרטט תמונות מחייו, מכאן.

עטיפת האלבום השישי של גבע אלון

ב"אין פעם", השיר הראשון, אנחנו נכנסים למעין אווירת יהודה פוליקר ב"מאוחר אולי מוקדם", הדהוד גיטרה שכזה שנשאר איתנו לכל אורך השיר. אבל השיר מתפתח ואתה נסחף עם הפזמון, ובסופו החצוצרה הנהדרת ברקע מעל אווירת ההזיה. "בא הביתה" הוא קצת Talking Heads, וזה תענוג.

"דניאל" כבר יותר עם הגיטרה של אלון שאני מכיר, ובפזמון אני מתרגש, רוצה לדעת מיהו דניאל שפורש ידיים. והסי פארט עם החשמליות והכיוון שהן תופסות רגע לפני הסיום, פנטסטי.

הזמר גבע אלון צילום: MuperPHOTO

"לילות קטנים" הוא קסם של שיר, שמראה שלא תמיד צריך לכתוב הרבה, אפשר גם פזמון קטן ומענג שחוזר על עצמו פעמיים וזהו, פזמון שהוא ממש מדיטציה.

פחות כבול

"אירופה" הוא השיר האהוב עליי באלבום, אולי כי הוא יותר סיפורי, כולל קלידים נוצצים שמגיחים בפזמון ושטים מעל הגיטרות היפות לכדי התלכדות מדויקת. עוד גיחה נחמדה של קלידים קסילופוניים באלבום הגיטרה הזה מגיעה ב"מחפש שמיים", וזה פשוט שיגעון. "את שם" ממשיך עם החשמליות העצובות שלא ממהרות לשום מקום, פורטות ומפרקות אקורדים יפה יפה.

מורגש החיבור עם עמיר לב, שממשיך להיות לעזר לאלון בכתיבת הטקסטים, כמו באלבום הקודם. "פורטוגל" הוא, למשל, שיר שאני יכול בכיף לדמיין את עמיר לב שר, באינטונציה אחרת ובצורה אחרת ובקצב אחר, דיבורי יותר. אבל הזווית של אלון מעניינת ויפה בדיוק כמו שהיא. באנגלית יותר קל לכתוב תמונה או חוויה, יש ארסנל מילים ענק. בעברית לא כך הדבר, מה שכנראה הפחיד אותו בתחילת הדרך.

התחושה היא שהאלבום הזה פחות לחוץ מקודמו בעברית, שהיה נהדר בפני עצמו. אין בו יחסים עם אבא, למשל, אלא רק רוח מתגלגלת של פורקן וזיכרון. גם זה אלבום להקתי (שאגב הוקלט בספרד), רק שהוא פחות דיסטורשני, פחות קצבי ופחות כבול לחוקים של מבנה שירי.