הסרט "אויבים": מבט מחודש על ז’אנר המערבונים

שמתם לב מה קרה למערבונים ב־50 השנים האחרונות? בשנות השלושים עד שנות החמישים הם היו סרטי האקשן של התקופה: מרדפים, קרבות אקדחים, הטובים נגד הרעים. סטיבן ספילברג אמר לא מזמן בראיון שסרטי גיבורי־העל של ימינו הם כמו המערבונים של פעם.

כיום, כשלקולנוע מגיע מערבון חדש (עניין נדיר בפני עצמו), אפשר להסיק מראש שזו תהיה יצירה שמקומה במוזיאון. המערבונים הפכו לסרטי איכות שמיועדים לפסטיבלים וסינמטקים, שנעשים על ידי יוצרים שרוצים לנהל שיח מול הז’אנר, מול אמנות הקולנוע, ומתקשרים עם קהל דומה, אינטלקטואלי, שבא עבור שכבה נוספת של משמעות.

מימין: כריסטיאן בייל ורוזמונד פייק בסרט "אויבים" צילום: איי פי

“אויבים” הוא בדיוק סרט כזה. הוא נהדר ויפהפה, אבל הוא גם מספק מבט מחודש על ז’אנר המערבונים ועל ההיסטוריה האמריקאית. הוא סרט שבאופן מודע מספר סיפור שאמור להזכיר לנו הדהוד נושן מ”המחפשים”, מערבון המופת של ג’ון פורד עם ג’ון וויין מ־1956. “אויבים” נפתח עם עשר דקות מזוויעות של אלימות איומה ‑ האינדיאנים הם חיות אדם רצחניות, וגם הלבנים לא נוהגים באינדיאנים ברחמנות. כריסטיאן בייל מגלם קצין צבא אמריקאי ב־1892, שונא אינדיאנים מושבע

(אבל דובר רהוט של שפתם), שמקבל הוראה לקחת בעל כורחו צ’יף גוסס שיושב בכלא בעוון רצח, וללוות אותו ואת משפחתו מניו מקסיקו בדרום למונטנה שבצפון, שם יוכל להיקבר באדמת אבותיו. הצ’יף והחייל עוינים זה לזה, אבל במהלך מסעם המשותף והארוך (שגם לוקח את הזמן שלו על המסך: שעתיים ורבע) הם יגלו שלשניהם אויבים רבים וגדולים יותר, ושעליהם לסמוך זה על זה כדי להגיע אל סופו.

“אויבים” הוא סרטו הרביעי והטוב ביותר עד כה של הבמאי סקוט קופר. סרט הביכורים שלו היה “Crazy Heart”, סרט קאנטרי חביב שהעניק לג’ף ברידג’ס את האוסקר הראשון שלו. הוא יצר אחר כך שני סרטים מאכזבים (“אחים בדם” ו”חוקי הפשע”). משהו באווירה של “אויבים”, הקצב האטי שלו, היחס שלו אל הטבע ואל הפיוט, גרם לי לחשוב שמשהו מרוחו הקולנועית של טרנס מאליק שורה עליו.

גם אם הדרמה מעט סכמטית, והמסר הפציפיסטי שלה גלוי לעין, הסרט מעדיף להתמקד בעלווה, פכפוך המים, טקסטורת העננים וצבעי הדשא. הטבע שבתוכו מתנהל המסע מגמד את העוינות הקטנה בין בני אדם, שיש בה ממד תנ”כי, מיתי, אבל יש בה גם משהו בר־חלוף. הגישה הפיוטית הזאת, שמתעצמת בעזרת פסקול יפה מאת מקס ריכטר (“ואלס עם בשיר”), הופכת את “אויבים” לסרט שלוקח את ז’אנר המערבון, שמתקיים בתוך עולם אלים ואכזרי, והופך אותו לבלדה.