מדוע החליט האמן ג'לילי אטיקו לרוץ לנשיאות ניגריה

זה היה אחר צהריים רגיל של שוטטות בפייסבוק מול צג המחשב הביתי, כשנתקלתי לפני כשנה וחצי בשידור חי של האמן ג'לילי אטיקו, היישר מלאגוס שבדרום־מערב ניגריה. לבוש חליפת פלסטיק ירוקה, חבוש מסיכת גז, הלך אטיקו ברחובות הרחבים והמפויחים של העיר. ביד אחת אחז מקל עץ ארוך שלקצהו מהודקות שלוש גולגלות אדם, וביד השנייה פסל שעליו הכיתוב "הראו לי את בוקו חראם". אטיקו הלך במסלול שנראה כחוצה את העיר לרוחבה ממרכזה המסחרי לכיוון שכונות העוני, ועוברי אורח הצטרפו אליו כמלווים. אף שהעיר סאנה, שקט מיוחד אפף את אטיקו בעבודת המיצג בשם Kill Not This Country (Maanifesito II).

55 אלף מתים

"אחת הבעיות הגדולות ביותר בניגריה היא הטרור המקומי של ארגון בוקו חראם שרצח עד היום 55 אלף אנשים, אולי יותר", אומר אטיקו (49) בראיון ל"כלכליסט", שמתקיים בשיחת וידיאו ממשכנו הנוכחי באוניברסיטת בראון שבארה"ב, שם הוא משתתף בתוכנית שהות אמן .

הטרור של בוקו חראם הוא אחד הנושאים שמעסיקים לאחרונה את אטיקו - אמן ניגרי רב־תחומי עטור שבחים ופרסים - שממש לאחרונה הכריז על עצמו כמתמודד לנשיאות ניגריה בבחירות שייערכו ב־2019.

ג'לילי אטיקו. "יש אמונה בניגריה שכדי לרוץ לנשיאות אתה חייב להיות עשיר באופן קיצוני. אני רואה בקמפיין מאמץ קולקטיבי להביא אנשים רגילים לממשלה" צילום: Regina Magdalena Sebald

"בפרפורמנס פניתי אל האנשים ושאלתי 'מיהם אנשי בוקו חארם?', כיוון שזה פשוט בלתי נתפס", הוא ממשיך, "איך זה יכול להיות שקבוצה מקומית שחיה במדינה, מדכאת, מפחידה ורוצחת את העם ממשיכה להתקיים ואף אחד לא יודע מי הם. הם הרי לא רוחות רפאים. בעבר הושקע הרבה מאוד כסף בלמצוא את האנשים. לאן הכסף והמידע הלכו? אנשי בוקו חראם חיים בינינו. בממשלה ובכל מקום, אז בואו נראה מי הם".

האם אתה באמת עומד להתמודד לנשיאות?

"כן, זה אמיתי. אני רץ לנשיאות ניגריה ועושה זאת כפרויקט אמנותי. כך אני רואה את תפקידה של האמנות, שצריכה להיות מוחשית ובעלת השפעה גדולה על המציאות".

אתה מאמין שאתה יכול להיבחר לנשיאות?

"בוודאי", משיב אטיקו ומחייך, "אם אזכה בבחירות, זה יהיה ככל הנראה אחד הדברים הנפלאים שיקרו עבורי כאמן, כך אוכל להגשים באופן שלם את כל מה שאני מאמין בו. ההגשמה שלי היא היצירה, הריצה לנשיאות היא חלק מהיצירה שלי ואני מאוד נרגש מהקמפיין הזה".

מתוך העבודה: “Mama Say Make I Dey Go, She Dey My Back” בביאנלה בוונציה צילום: Andrew Esiebo

ניגריה היא המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה, אוכלוסייתה מהווה חמישית מאוכלוסיית אפריקה ומונה 186 מיליון בני אדם. היא מורכבת מ־36 מדינות מחוז. היא סובלת מעוני רב המיוחס לשחיתות המעמד השליט. פחות מ־60% מתושבי המדינה מחוברים למים זורמים או זוכים לשירותי תברואה מינימליים, זאת על אף עושרה של המדינה במשאבים טבעיים כנפט, פחם, זהב, כסף ועופרת. אחת הבעיות הקשות שהמדינה מתמודדת איתה היא ארגון הג'יהאד האסלאמיסטי קיצוני בוקו חראם שנוסד ב־2002, ועל פי קווי היסוד שלו רוצה להפוך את שלטון המדינה למושתת על טהרת האסלאם, ולמגר חינוך מערבי.

לתת תקווה לצעירים

אטיקו מבין ככל הנראה שאין באמת הרבה סיכויים שהוא ינצח את הבחירות או אפילו יהווה יריב ממשי למתחריו, אבל עצם הפעולה שלו היא העניין החשוב. בדוגמה האישית שהוא נותן הוא מתכוון לעודד את בני הדור הצעיר לאקטיביזם פוליטי שיאפשר להם אולי, יום אחד, לקחת את גורלם בידיהם.

המצע האוטופי שלו כולל מיגור של העוני והשחיתות ו"החזרה של מערכות הערכים הילידיות. אנחנו צריכים ללמוד מהעבר של לפני הקולוניאליזם". הוא שואף להעניק אוטונומיה לכל אחת ממדינות המחוז. "ניגריה מורכבת מיותר מ־250 תרבויות, עמים, שבטים ושפות שונות", הוא אומר, "ועל אף זאת, בניגריה שפה רשמית אחת בלבד - אנגלית - עובדה הגורמת להיכחדות השפות המקומיות. מדינות המחוז יוכלו להעניק חופש למגוון שפתי ותרבותי, ולסגל שפה רשמית שנייה. במערב, למשל, ידברו גם בשפת היורובה, ובמזרח ידברו איגבו, זה החלום שלי".

מתוך קמפיין המירוץ של אטיקו לנשיאות

איך הגיבו אנשים למירוץ שלך?

"מישהו כתב שאין בזה שום הגיון. יש אמונה בניגריה שכדי לנסות לרוץ לנשיאות, אתה חייב להיות עשיר באופן קיצוני. אני רוצה להבהיר לאנשים שלא חייבים להיות עשיר כדי להיות נשיא. אני רואה בקמפיין מאמץ קולקטיבי להביא אנשים רגילים לממשלה ולא רק כאלה שהתעשרו וחושבים שיוכלו להשחית את הממשלה ולשלוט בעם. האנשים בשלטון נמצאים שם כל כך הרבה זמן, שכל הצדדים חושבים שאין אפשרות אחרת".

את הקמפיין מתכננן אטיקו לממן באמצעות מימון המונים (הוא עדיין לא יודע איזה סכום בכוונתו לגייס). "מימון המונים זו שיטה שקופה ודמוקרטית וכוללת לא רק את אנשי ניגריה אלא את העולם כולו, כך שמי שמאמינים בקמפיין יוכלו לתרום לו", הוא מסביר.

נשים אינן סחורה

הוא נשוי ואב לחמישה ילדים והציג בשנה שעברה בביתן הבינלאומי של הביאנלה בוונציה - אחד מאירועי האמנות החשובים בעולם. הוא הציג שם מעין טקס שמאני מתמשך שהשתתפו בו 72 נשים מרחבי העולם, לבושות בשמלות ורודות צהבהבות. הן הלכו בסדר מסוים, שאותו התווה אטיקו שחבש על ראשו מסיכת עץ ארוכה ולבושו היה בהשראת לבוש הכוהנים של בית המקדש. אחר כך יצאו כל הנשים לשיט בגונדולות כשהן נושאות בידיהן כלים עשויי דלעות שאותם מילאו במים.

"כשכריסטין מרסל, אוצרת הביתן, הזמינה אותי להציג, שאלתי את עצמי מהו הנושא שאני רוצה להביא לסדר היום. כשהגעתי לוונציה וראיתי שהעיר כולה נמצאת על מים, הבנתי שזה יהיה סביב המהות הנשית. בתרבות היורובה, שאני מגיע ממנה, יסוד המים מזוהה עם המהות הנקבית, מים הם אלמנט הכרחי לחיים, כמו אשה. באותה עת עלתה לכותרות האמירה של טראמפ שהוא 'תופס נשים בכוס'. השיח שהוא עורר מצביע על כך שמשהו ממש לא בסדר בתודעה שלנו כחברה אנושיות. אנחנו על סף משבר. נשים הן אלו שנושאות את מקור השלום והחיים, את העובר ברחם, כך שאסור לנו להשחית את האנרגיה העוצמתית של גופן ולהתייחס אליו כסחורה קפיטליסטית שמרוויחים ממנה. זו טעות איומה".