לא מרפה: הסרט "חוטים נסתרים" ילווה אתכם גם מחוץ לקולנוע
סרטו השמיני של פול תומס אנדרסון, היא יצירה מקורית שחודרת עמוק מתחת לעור
08:3601.02.18
“חוטים נסתרים”, סרטו השמיני של פול תומס אנדרסון, היא יצירה שעובדת על מנגנון השהיה. להבדיל מהסרטים שהפכו את אנדרסון לאחד הבמאים הכבירים בעולם כיום (למשל, “מגנוליה” ו”זה יגמר בדם”), סרטים שנפתחו עם סחרור ותנופה, “חוטים נסתרים” מתבשל לאט.
הסרט דורש מאיתנו להתמקד בפרטים, בסביבה ובאווירה, להיספג בעולמן של הדמויות ורק בהמשך הסרט נתחיל להיקשר לעלילה, שהולכת ונהיית מפותלת וסמיכה. ההשהיה ממשיכה גם אל הימים שאחרי הצפייה בסרט, כשעולמן הכפייתי והעקשני של הדמויות ממשיך ללוות אותנו גם מחוץ לאולם.
ב"חוטים נסתרים", שזכה בשבוע שעבר לשש מועמדויות לאוסקר, מגלם דניאל דיי לואיס את ריינולדס וודקוק, דמות בדיונית שהמציא אנדרסון על בסיס ביוגרפיות שקרא על מעצבי אופנה. “הם כנראה האמנים הכי אובססיביים”, הוא אמר, ואולי דיבר על עצמו (או על דיי לואיס, שבזמנו החופשי אוהב לעצב ולייצר נעליים). כניסתה לחייו של המוזה החדשה שלו, בחורה צעירה בשם אלמה (ויקי קריפס) שעובדת כמלצרית, נראית כמו התחלה של סיפור זוגי שאת סופו הידוע מראש כבר הסקנו. אבל אלמה לא מוכנה להיות כמו כולן, והיא נחושה למצוא דרך להישאר בת זוג לטווח ארוך. וכך, מה שהתחיל כמו הסיפור שלו, הופך בהדרגה לסיפור שלה: הבחורה הצעירה מהכפר הקטן, נטולת הייחוס והמעמד, שבקולה השקט ותחושת חוסר הבטחון שהיא משדרת בתחילה מתגלה כדמות לא פחות קפדנית ודקדקנית מאשר הגבר הדומיננטי שלצידה.
דניאל דיי לואיס מתוך הסרט צילום: איי פי
אי אפשר להתעלם מהאלמנט האישי של אנדרסון. הוא מתייחס למעצב אופנה, אבל בעצם מדבר על דמות האמן, ודרכו אולי בהשאלה גם על דמות הבמאי. המקום שבו אמנות ואומנות נפגשים, היוצר שבורא חזון אישי ונעזר בצוות אנשים כדי לממש אותו, ואז המפגש עם הלקוחות, הקהל והביקורת, והשאלה התמידית: מי צריך לשרת את מי - האמן את הקהל, או הקהל את האמן?
נושא שחוזר בסרטיו של אנדרסון הוא מערכת יחסים בין מנטור למתלמד שתחת חסותו, ולרוב מנצל וזורק. “המאסטר” היה הסרט המפורש ביותר שנגע בכך, אבל גם “זה יגמר בדם”, “לילות בוגי” ו“הארד 8”. “חוטים נסתרים” מעמיק את הטיפול בנושא הזה. לראשונה מערכת היחסים אינה בין שני גברים, אלא בין גבר ואשה, והפעם התוצאה הסופית מפתיעה באופן שבו היא עוסקת בהתמסרות. אל מול סרטיו הקודמים שהיה בהם משהו כמעט מצ’ואיסטי, “חוטים נסתרים” הוא באופן פרברטי וערמומי למדי סרטו הרומנטי ביותר של אנדרסון.
