להקת Shame: חלום שהתגשיים

"הלהקה החדשה הכי טובה באנגליה". אלו חמש המילים המהלכות קסם על כל חובב מוזיקה אנגלופיל. כל להקה שזורמת לו בדם ישבה פעם על המשבצת הנשגבת הזאת. אחת לכמה שנים מתיישבת עליה להקה חדשה – חבורה מגובשת, בדרך כלל של שלושה עד חמישה נערים רזים ונחושים שמצאו את התשובה האולטימטיבית לכל מכאובי העולם במעמקי מגברי הגיטרות שלהם.

מגזיני המוזיקה הבריטיים תמיד אהבו להכתיר את "הלהקה החדשה הכי טובה באנגליה". בדרך כלל זה מתגלה כתקוות שווא. אבל פעם בכמה זמן הטוענת לכתר החדשה באמת מצטרפת לפנתיאון הלהקות הבריטיות הנצחיות.

שיים. גיטרות מעולות ועצבנות פוסט־פאנק מתוחה צילום: יח"צ

אחרי שנים של להקות חדשות הכי טובות באנגליה, קל להתבלבל. מצד אחד, אתה רוצה להיות זהיר, לא להתלהב, לא ליפול קורבן להייפ. מצד שני, אתה רוצה להאמין, אתה רוצה שזה יהיה אמיתי, אתה משווע להרגיש אהבת אמת. כך או כך, הסיכוי להתבזות הוא גדול. אם התלהבת יותר מדי מלהקה שהתגלתה כסתמית, יצאת אידיוט מתלהב. אם היית זהיר מדי בקשר ללהקה שהתגלתה כדבר האמיתי, יצאת נמושה. אז בידיעה ברורה שאני לוקחת כאן סיכון לא קטן, קבלו את "הלהקה החדשה הכי טובה באנגליה". קוראים לה Shame, יעני בושה. יש לה סולן צועק ונובח בשם צ'רלי סטין. הוא לובש שלייקעס כמו סקינהד והוא מדהים. עם יד הלב, לא התלהבתי ככה מאף להקה בריטית חדשה מאז 2005, אז פרצה לחיינו להקה קטנה בשם ארקטיק מאנקיז.

שיים הם חמישה בחורים בני 20-21 מדרום לונדון. במועדונים והפאבים של בריקסטון הם שאבו מורשת מוזיקלית מקומית מהקלאש ועד Fat White Family הידועים לשמצה. בזמן שחבריהם ללימודים בלעו כדורים במסיבות טכנו, צ'רלי סטין וחבריו שמעו פוסט־פאנק מסוף הסבנטיז ותחילת האייטיז. אחרי שנה בה הוציאו כמה סינגלים וביססו את עצמם כלהקת הופעות כאוטית ומרשימה, מוציאים שיים את אלבום הבכורה שלהם "Songs of Praise" בלייבל האינדי האמריקאי Dead Oceans. האלבום מתחיל אפל, כמו שיר של Killing Joke מהאייטיז ומתקדם לעבר הסינגל "Concrete" – פוסט-פאנק רפטטיבי עם זעם קיומי מדבק שמעלה באוב את ג'וי דיוויז'ן. אחר כך מגיעה פיסת הפופ המושלמת "One Rizla", שמחברת את שיים לאינדי הבריטי של תחילת הניינטיז. משם הם חוזרים למתקפות חזיתיות של פוסט־פאנק מאוד רועש.

יש להם גיטרות מעולות, עצבנות פוסט־פאנק מתוחה, טקסטים נגד גזענות, ניצול מיני ותרזה מיי, סולן שיורה מילים כאילו חייו תלויים בזה וכמה שירים ענקיים והמנוניים. הם לא נשמעים כמו משהו שלא שמעתם אף פעם, אלא כמו שילוב של כל מה ששמעתם ואהבתם אי פעם. אולי זה נשמע כמו מחמאה מפוקפקת, מצד שני זה בדיוק מה שאמרו על אואזיס ב-94'.