תערוכה: תצלומי עיתונות של פוליטיקאים על רקע יצירות אמנות

בטקסט המצוין הנלווה ל"בעיות השעה" בביתן הלנה רובינשטיין, התערוכה הראשונה של דורון רבינא כאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב, שואל רבינא אם המוזיאון יכול "לחולל שינוי ברגע העכשווי – לעצב את רוחות הזמן ולא רק לסכם את רוח הזמנים שעברו?" ומסביר שהתערוכה "מבקשת לשאול מחדש מהו מקומה של האמנות ביחס למציאות, ולגלות בתוכה את הבהילות האופיינית לרגע העכשווי".

העבודות בתערוכה, רבות מהן יפות ומסקרנות, לא מצליחות לעמוד ברף שהטקסט מציב ונותנות לעצמן חירות חיובית לעסוק בנושאים פנים־אמנותיים.

בנימין נתניהו עם דליה ויובל רבין ביום הזיכרון לרצח רבין ב-2010 צילום: עמוס בן גרשום

אך ישנו חלק אוצרותי תערוכה, שיש לראותו כמהלך אמנותי, ושמצליח לנהל דיאלוג עם השאלות הבוערות. מדובר בשולחן ובתוכו 20 תצלומי עיתונות של בכירי הממשל והמשק הישראלי לאורך שנות המדינה, כשברקע לצילום יצירות אמנות. התצלומים מובאים כפי שפורסמו בעיתונות, ללא שמות הציירים ויצירותיהם — שנשארות כרקע אילם למעשיהם של הבכירים.

תצלום אחד הוא של אריה דרעי כשר הכלכלה ב־2015. הוא מצולם במשרדו כשברקע קטע מציור של דיוויד ריב. זהו ציור אחד מסדרה של שלושה בשם "אריק אוכל ילדים" שצויר ב־2001 וכוון כביקורת על תקיפת עזה. למרבה האירוניה, ב־2011 הציור צונזר מתערוכת "הנשקייה" שהוצגה במוזיאון תל אביב. אך נכון לשנת 2015, הוא תלוי ללא כל צנזורה דווקא במשרדו של השר דרעי. אך אין זו רוח פלורליסטית: תליית הציור במקרה זה מעקרת את הציור מתוכנו. ללא קונטקסט הופך הציור של ריב, שזעק על הרג ילדים חפים מפשע על ידי פצצות, ללא יותר מקשקוש על קיר.

בתצלום אחר מופיעים ראש הממשלה בנימין נתניהו עם דליה ויובל רבין בלשכת ראש הממשלה ביום הזיכרון לרצח רבין ב־2010. מאחוריהם תלוי "ירושלים" של ראובן רובין. רובין הרבה לצייר את ירושלים כעיר אגדתית. כיפת הסלע נמצאת במרכז החומה וסביבה ערפל צהבהב־כנעני המוחק למעשה את קיומו של היישוב הצפוף מלא הסתירות שבחומות.

בתערוכה מוצג בקומה התחתונה גם ציור "ירושלים" כמעט זהה של רובין, אם כי גדול יותר. הציור נשלף מאוסף המוזיאון לטובת התערוכה והמבקרים יכולים לחוש את ירושלים האידילית של רובין מקרוב. בשליפת הציור הזה חושף את עצמו המוזיאון כגוף ממסדי וככזה הוא לא פחות ממלכתי מלשכת ראש הממשלה. בתשובה לשאלות שמציב רבינא, המוזיאון, אם כן, לא מסוגל להביא את "הבהילות האופיינית לרגע העכשווי", אלא מוצא עצמו נע בין ממלכתיות וצנזורה פנימית.