הסופרת רונית מטלון הלכה לעולמה בגיל 58

הסופרת והמסאית רונית מטלון נפטרה הלילה בגיל 58 בבית החולים רמב"ם לאחר מאבק במחלת הסרטן. אמש (ד') קיבלה מטלון את פרס ברנר לספרות של אגודת הסופרים על ספרה "והכלה סגרה את הדלת" בהוצאת כתר. בשל מצבה הגיעה בתה לקבל את הפרס בשמה. 

פרופ' אריאל הירשפלד שהיה בן זוגה וכתב איתה את הספר "השפעה בלתי הוגנת", שנולד מניסיון שערכו לכתוב יחד רומן בהתכתבות מספר ל"כלכליסט" כי "היא היתה סופרת גדולה, מהסופרים הנפלאים ביותר של הדור האחרון. היתה אשה חכמה ביותר עם מצפון חברתי ופוליטי חריף ופעיל וקול צלול מאוד. כל ביטוי שלה, גם בכתב וגם בעל פה, היה מאוד נוקב והיתה בה נוכחות חזקה מאוד. העבודה על הספר יחד היתה כיף אדיר ונדהמתי כל פעם מזה שהיא מוכשרת בצורה בלתי רגילה". 

"זו אבדה עצומה", אמרה הבוקר בקול חנוק חברתה הסופרת מיכל בן נפתלי, זוכת פרס ספיר לשנת 2016.

רונית מטלון צילום: טל שחר

בשיחה שערכתי עמה לפני שלושה שבועות כשהתבשרה על דבר הזכייה התרגשה מטלון ואמרה: "אני שמחה מאוד שזכיתי בפרס ובעיקר כי זה פרס ברנר, סופר שהוא אהוב גדול שיש לי יחס עמוק אליו ואל מה שהוא נתן לספרות העברית. הקוראים של הספר לא סבלו שלא פתחתי את הדלת. זו נובלה שהיא לכאורה מצחיקה אבל היא בעצם מאוד רצינית, כמה מותר לנו להפעיל כוח? האם כוח הוא משהו שבאמת נתון בידינו להפעיל אותו כאוות נפשנו? מה המשמעות של הפעלת כוח בין אנשים ובין גברים ונשים? הסיפור הוא יותר של החתן מאשר של הכלה כי זה שיש דלת סגורה וכלה מאחוריה מכריחה אותו לגדול עוד יותר בתור גבר, וזה לא אומר בהכרח לפרוץ את הדלת ולהכריח אותה להתחתן".

מטלון נולדה בגני תקווה למשפחה יוצאת מצרים. סיימה לימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ובשנים האחרונות היתה פרופסור מן המניין ושימשה כראש התוכנית לכתיבה יוצרת לתואר מוסמך בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ביצירתה עסקה בעיקר בשאלת הזהות של בני עדות המזרח בישראל, ובמעמד האישה בחברה המזרחית והישראלית בכללותה.

בתחילת שנות ה-80 החלה לפרסם סיפורים קצרים ברבעון הספרות סימן קריאה בעריכת מנחם פרי ובתחילת שנות התשעים פרסמה את ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "זרים בבית" ואת ספר הנוער "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש".

ב-1995 התפרסם הרומן הראשון שלה "זה עם הפנים אלינו". בהמשך ראו אור "קול צעדינו" שזכה בתואר "ספר העשור" בסקר שנערך בעיתון "ידיעות אחרונות" והיה מועמד לפרס ספיר שנפסל באותה שנה, "שרה שרה", "הנערות ההולכות בשנתן" ועוד.

עבודתה זיכתה אותה במלגות ובפרסים, בהם פרס ראש הממשלה לספרות, פרס ברנשטיין לספרות, פרס ניומן למפעל חיים בספרות העברית ופרס אלברטו בנבניסט מאוניברסיטת סורבון בפריז. האוניברסיטה העברית בירושלים העניקה לה תואר דוקטור לשם כבוד. בשנת 2016 זכתה בפרס א.מ.ת לספרות. היא הותירה אחריה שני ילדים.

יו"ר אגודת הסופרים צביקה ניר עם בתה של רונית מטלון שלקחה את הפרס בשמה צילום: ענר גרא

צביקה ניר יו"ר אגודת הסופרים אמר: "קיבלנו את ההודעה הבוקר על פטירתה של רונית בכאב רב. תרומתה של מטלון לתרבות ולספרות הישראלית חשובה ומשמעותית וכולי תקווה שתגיע גם לדורות הבאים. היום אנחנו מבקשים לחבק את טליה בתה שהגיעה אמש לקבל את הפרס בשמה ואת שאר בני המשפחה". מהאגודה עוד נמסר כי אמש, הספיקה רונית לצפות בבתה מקבלת את הפרס בשמה, ומשפחתה סיפרה כי התרגשה מאוד לראות את הקטע.

מטלון כתבה בנאום לטקס, אותו הקריאה בתה: "המומנט של קבלת פרס ברנר, דוקא ברנר, חשוב ויקר בעיני במיוחד. מפני שמכל כותבי הפרוזה בספרות העברית הוא אולי הכי משמעותי בשבילי. משמעותי לא רק במובן של 'אהבתי את כתיבתו' – כי לא תמיד אהבתי את כתיבתו – אלא במובן העמוק של ספרות כדרך רוחנית וכדרך של מוסר. בעצם, התשובות המורכבות והשבורות של ברנר והשאלה הספרות מהי הכי עניינו אותי, הכי תפסו והפעילו אותי". עוד אמרה כי "אני חושבת שמי שרוצה לדעת משהו על ההבחנה החשובה בין כבוד וכיבודים, שרווחים בשדה שלנו, תאוות הכבוד, לבין הרצון לאמת והערכת האמת צריך לקרוא את ברנר מאוד טוב". לסיום אמרה "יש משהו קצת עצוב אבל גם מצחיק בעובדה שגם אני, כמו הכלה שלי (בספר שלה, מנ"ש) הסגורה בחדרה, לא מגיעה לחתונה. אבל אני מקווה שקצת כמו במקרה של הנובלה עולה ההבנה שהיעדרות, לפעמים יש לה משקל לא פחות מאשר לנוכחות. ושחתונה כלשהי – כזאת או אחרת, חצי-תקנית או רבע-תקנית – בכל זאת מתרחשת. אני רוצה להודות לחבר השופטים הנכבד שמצא את הנובלה ראויה לפרס המאוד מרגש הזה. הערכה, כפי שניסיתי לומר קודם, איננה דבר מובן מאליו, איננה קליפה מזולזלת".

נשיא אוניברסיטת חיפה, פרופ' רון רובין - "זהו יום עצוב ואבדה גדולה לעולם הספרות והתרבות בישראל. מעבר להיותה סופרת מצוינת, רונית מטלון הייתה דוגמא לשילוב בין עולם הרוח והאקדמיה והסטודנטים הרבים שלה לאורך השנים זכו ללמוד ממרצה מעולה שידעה איך משלבים בין תאוריה מצד אחד ופרקטיקה מצד שני. על אף היותה סופרת כה מוערכת, הייתה בה תמיד התשוקה ללמד ולהעביר את הידע שלה לסטודנטים הצעירים. זוהי אבדה גדולה וכולנו באוניברסיטת חיפה מרכינים היום ראשנו".