הסדרה על מגזין "רולינג סטון": מתגלגלת לידך

"רולינג סטון", מגזין המוזיקה המוביל של אמריקה, הוקם ב־1967 בידי בחור צעיר בשם יאן ונר עם המנטור שלו, מבקר הג'אז הוותיק ראלף ג'יי גליסון, שבניגוד לרבים מבני דורו האמין שרוק'נרול דורש התייחסות לא פחות רצינית מג'אז.

"רולינג סטון" שם לעצמו מטרה לעסוק לא רק במוזיקה ובמוזיקאים, אלא גם במה שהוא זיהה כ"תרבות רוק'נרול". מהגיליון הראשון סיקר המגזין גם תרבות פופולרית וסיפורים פוליטיים וחברתיים שלדור הצעיר יש בהם עניין. לציון 50 שנה להקמת המגזין יצרו הבמאי זוכה האוסקר אלכס גיבני ("הסיינטולוגיה וכלא האמונה") וזוכת פרס האמי בלייר פוסטר את הסדרה התיעודית "רולינג סטון: סיפורים מהקצה", אלא שמי שהפיק אותה הוא המגזין עצמו.

הבמאי קמרון קרואו (מימין) ורוד סטיוארט, מתוך "רולינג סטון: סיפורים מהקצה". לא יותר מחגיגת יומולדת באדיבות: yes דוקו

הסדרה מורכבת משני חלקים בני שעתיים, שמספרים את סיפורו של המגזין באמצעות הכתבות הגדולות והחשובות שהוא פרסם לאורך 50 שנותיו. אצלנו היא תשודר בשישה פרקים מהערב (22:00, yes דוקו). הפרק הראשון, לדוגמה, נזכר בכתבה על תופעת הגרופיות, שהציגה בחורות שבאמתחתן "סיפורי גבורה" על משגלים עם כוכבי רוק.

בפרק השני אנחנו מתלווים להאנטר ס' תומפסון, אבי עיתונות הגונזו, שיצא ב־1972 לסקר את הקמפיין של ג'ורג' מקגוורן, מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית, שהובס על ידי הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. בפרקים הבאים תביא הסדרה סיפורים מאוחרים יותר, כמו השערורייה סביב השיר "Cop Killer" של הראפר אייס־טי והתמוטטות העצבים של בריטני ספירז.

מייסד המגזין יאן ונר ואשתו לשעבר ג'יין שינדלהיים באדיבות: yes דוקו

משום ש"רולינג סטון: סיפורים מהקצה" מופקת על ידי המגזין עצמו היא מלאה בחנופה. הבמאי קמרון קרואו, שכתב בו כנער, מתפעם מאיך שלוונר היתה סבלנות לזמן אותו למשרדו ולתת לו ביקורת בונה על כתבה לא מוצלחת שכתב על לד זפלין ביום שבו המנטור שלו, גליסון, מת. אנני ליבוביץ' מתפעמת על שכצלמת צעירה ואנונימית ונר נתן לה לצלם את ג'ון לנון. ונר מתפעם מעצמו על ששכר את שירותיהם של מיטב כותבי הניו־ג'ורנליזם של התקופה, טום

וולף והאנטר ס' תומפסון, וכו' וכו'.

לא שזאת לא סדרה מהנה לחובבי נוסטלגיה, שגם מספקת התבוננות על ההיסטוריה של ארצות הברית מסוף שנות השישים ועד היום דרך הפריזמה של תעשיית המוזיקה, אבל מידת הביקורת שלה מוגבלת. ב־1977 עברה מערכת המגזין מסן פרנסיסקו לניו יורק, ושם הוא כבר הפך למגזין מיינסטרים גדול, נטול קשר לתרבות הנגד ההיפית שמתוכה צמח. ונר כמובן יודע להצדיק את המהלך.

את הפיאסקו הגדול של "רולינג סטון" מ־2014 - כתבה על אונס בקמפוס של אוניברסיטה שככל הנראה לא קרה — הסדרה כמובן מציינת. אבל זה כי היא פשוט לא יכלה להרשות לעצמה להתעלם ממנו. "רולינג סטון: סיפורים מהקצה" היא חגיגת יומולדת שהמגזין ארגן לעצמו יותר מאשר סדרה בעלת ערכים תיעודיים אמיתיים.