בעקבות סינדרלה המרוקאית
לסמידה רמידה, סינדרלה המרוקאית, אין סוף טוב: היא הורגת את אחותה וגורמת למשפחתה לאכול את בשרה. "יש בה משהו שובר מוסכמות", אומרת המאיירת נועה שניר שהתאהבה בדמותה של סמידה רמידה ובראה אותה בפרויקט אמנות כ"הכלאה בין קים קרדשיאן ופרידה קאלו"
"לכל מדינה יש הסינדרלה שלה", אומרת המאיירת נועה שניר. "כבר במאה ה־19 יצא בבריטניה ספר שמאגד כ־400 גרסאות שונות של האגדה. הסיפור על 'סמידה רמידה', הגרסה המרוקאית לסינדרלה, הגיעה אליי די במקרה כשלמדתי לתואר השני בתקשורת חזותית באוניברסיטה לאמנויות בברלין". את האיורים מתוך הספר שיצרה שניר בעקבות הסיפור היא מציגה בימים אלה בתערוכה "חילוף חומרים: זהות מזרחית וערבית בעיצוב צעיר עכשווי" במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, שנוצרה בשיתוף פעולה עם מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל.
בעקבות סינדרלה המרוקאית יצאה שניר למחקר ארוך סביב סיפורי עמים בכלל והסיפור הזה בפרט. "יש לי עניין ארוך עם אגדות", היא מספרת. "בפרויקט הגמר בבצלאל הצגתי איורים ל'סיפורי אלף לילה ולילה'. חברה שידעה שאני מחפשת רעיונות לפרויקט הגמר בתואר השני נתקלה בטקסט של סמידה רמידה ושלחה לי אותו. ברגע שקראתי, ידעתי שזה זה. זה טקסט נורא יפה, אבל גם חצוף ולעתים אפילו מזעזע. אחד ההבדלים המשמעותיים בינו ובין גרסאות אחרות של סינדרלה הוא שאין לו סוף טוב. האחיות הקנאיות של סינדרלה הופכות אותה ליונה, אחותה הקטנה מתחזה לה וכשסינדרלה חוזרת לדמותה האנושית היא הורגת את אחותה, אופה את בשרה בתנור ושולחת אותו למשפחתה כמנחת מזון מהנסיך. הגראנד פינאלה של הסיפור הוא כאשר המשפחה מבינה מה היא אכלה. זה קצת שונה מ'הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה'".
נועה שניר צילום: אוראל כהן מאיזו תקופה הסיפור?
"זה קצת כמו לשאול 'מאיזו תקופה סינדרלה' - זה לא ממש ברור. זה סיפור שמסופר בעל פה במשך דורות. יש מטען תרבותי עצום שהקהילה היהודית במרוקו הביאה איתה לארץ ונשאר מתחת לרדאר. במסגרת התחקיר הגעתי אל 'ארכיון הסיפור העממי' באוניברסיטת חיפה, אחד המקומות היחידים שבהם יש תיעוד ושימור של מסורות יוצאי עדות המזרח. חיפשתי עוד מידע מידע והגעתי לאשה בת 95 מירושלים שידעה לספר אותו בעל פה. בהתחלה ניסיתי להוכיח שאפשר לקרוא אותו כטקסט פמיניסטי, אבל נכשלתי", היא צוחקת. "מה שכן, התאהבתי בדמות של סמידה. יש בה משהו שובה לב ושובר מוסכמות. מתוך זה גם ציירתי".
מתוך הספר "סמידה רמידה" צילום: נועה שניר שניר (30) מתגוררת בברלין זה חמש שנים. לפרנסתה היא מאיירת ספרים, פרסומות וכתבות עבור אתרי אינטרנט בינלאומיים כמו "LennyLetter" ו"Anorak". "הגעתי לגרמניה בלי שפה והייתי חייבת להתפרנס", היא מספרת. "שלחתי מאות מיילים והתדפקתי על כל דלת אפשרית, וככה בעצם נהייתה לי עבודה. היום אני עובדת באיור במשרה מלאה ואפילו צריכה לסרב לפרויקטים בשל עומס. העובדה שהאמירה המופרכת שלי 'אני אהיה מאיירת במשרה מלאה' אכן התגשמה היא קצת כמו סיפור סינדרלה".
מתוך הספר "סמידה רמידה" צילום: נועה שניר
הספר נוצר, כאמור, במסגרת פרויקט הגמר שלה בתואר השני בברלין. "מבחינת המרצה והכיתה היה מדובר באקזוטיקה פרועה. הם לא הבינו את המטען התרבותי, אבל היה לי חשוב להסביר מהי החשיבות של פרויקט כזה במרחב הישראלי שבוא הוא אמור לחיות. שלא מדובר רק באגדה יפה אלא שיש חשיבות להוציא חומרים כאלה לאור".
האיורים של שניר מתחילים בעיפרון ומסתיימים במחשב. בפרויקט הזה היא השתמשה בהדפס רשת, כאשר כל האיורים מורכבים מארבעה צבעים - כתום, טורקיז, שחור ולבן. "כתום וטורקיז הם צבעים שיש להם משמעות בעולם הוויזואלי של מרוקו. הם לא נבחרו סתם, יש להם מטען תרבותי. גם בתוך האיורים יש אלמנטים שקורצים או מסמנים זהות ויזואלית מזרחית, אוריינטליסטית ועם כל זה גם רעננה, ניסיתי שזה ייראה מזמין ולא כמו משהו שנעשה לפני אלפי שנים. הפרצוף המאויר של סמידה, הגיבורה, מבוסס על הכלאה בין קים קרדישיאן ופרידה קאלו. גם פה יש מתח ויזואלי בין ישן וחדש, בין תרבות גבוהה ונמוכה, בין אשה פתיינית לאשה נשגבת. זה המתח שבתוכו סמידה רמידה מתקיימת, והיה חשוב לי להביא את זה לידי ביטוי באיור".
גם שאר הדמויות מבוססות על מישהו מהמציאות?
"לא באופן מובהק. סמידה תופסת את מרכז הבמה. התמקדתי כל כך בעוצמות הנשיות, שהגברים בסיפור יצאו כולם קצת טמבלים, שזו בעצם ברוח הטקסט", היא צוחקת.
ההיצמדות לשני צבעים בלבד היתה קשה?
"לא, באופן מפתיע אני מרגישה שזה היה לי קל. בבצלאל דווקא הייתי ידועה בתור זו שמאיירת עם כל הצבעים בעולם. לצמצום ולסגפנות הגעתי מתוך הלימודים בגרמניה, שזו מדינה שיש בה מסורת עתיקה של דפוס רשת - שבו ככל שמוסיפים יותר צבעים, זה מסבך ומייקר את התהליך. דווקא צמצום גבולות הגזרה עזר לי מאוד להתמקד רק במה שחשוב. הרי צבע הוא מסר, יש לו משמעויות והוא יכול להיות פוליטי".
תכננת מראש לפרסם את הפרויקט כספר?
"לא. מצד אחד, תהיתי למה אני לוקחת וכולאת את הסיפור הזה בתוך דף כי הרי זו לא היתה הכוונה המקורית שלו - הוא סופר בעל פה. מצד שני, הבנתי שמה שאני עושה הוא בעצם שימוש בקול הפרטי שלי. אמנם אני עושה את זה באיור ולא בדיבור, אבל יצרתי עוד גרסה של הסיפור הזה לעולם, שזה בעצם מה שקרה בכל פעם שאשה כלשהי פתחה את הפה וסיפרה אותו".
