מבקשי מקלט: מאבק מצולם
הצלם אורן זיו, חבר קולקטיב "אקטיבסטילס", מציג במוזיאון חיפה תערוכה על מחאת מבקשי המקלט ומספר על המודל הייחודי של הקבוצה: "אתה לא מצלם והולך. אתה חוזר שוב ושוב ויוצר קשר עם האנשים
"פליטים לרוב מצולמים כמסכנים או כפושעים", אומר הצלם אורן זיו. "היה לי חשוב לתעד אותם כסובייקטים פוליטיים, כאנשים שיכולים ויודעים לדרוש זכויות ולנהל מאבק". בימים אלה מציג זיו במוזיאון חיפה את תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלו, "מבקשי המקלט בישראל - המאבק נגד כליאה ללא הגבלה", במסגרת אשכול התערוכות "אמנות מסוכנת". צילומיו של זיו בתערוכה מתמקדים בפתיחה של מתקן חולות ובמחאה של מבקשי המקלט בו. "הצילומים לא נוצרו עבור המוזיאון. הם צולמו לפני כמה שנים ושימשו את קהילת מבקשי המקלט וחלקן גם הופיעו בתקשורת. הרעיון המרכזי הוא להראות שמה שאותם אנשים מוחים נגדו הוא כליאה ללא משפט וחוסר ההכרה של המדינה בזכויות מבקשי המקלט שלהם".
אורן זיו: "המציאות בשטח מורכבת. הניסיון להציב את תושבי דרום תל אביב כנגד הפליטים נעשה על ידי קומץ גזענים" צילום: אוראל כהן
זיו (32) עוסק בצילום אקטיביסטי וחברתי זה יותר מעשור. ב־2005 הקים עם שלושה צלמים נוספים את "אקטיבסטילס" - קולקטיב של צלמים תיעודיים העוסק בנושאים הקשורים בזכויות אדם, ממהגרי עבודה ומבקשי מקלט, דרך הקהילה הלהט"בית וכלה בגדר ההפרדה. הקולקטיב מונה היום עשרה צלמים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים. בשנים הראשונות הם פעלו באמצעות תערוכות רחוב, ובשנים האחרונות עושים שימוש באינטרנט. עבודותיהם הוצגו ברחבי העולם, מלונדון ועד הביאנלה בביירות. לפני שנה גם יצא ספר שלהם שפורסם בהוצאת "Pluto Press" הבריטית, גרר עניין בעולם וסוקר בעיתונות הבריטית. "ניסינו לפתח מודל שונה לצילום תיעודי", מסביר זיו, "אתה לא רק בא, מצלם והולך. אתה חוזר למקום שוב ושוב ויוצר קשר עם אנשים, עם קהילה. אפשר להתווכח אם זה מייצר דימויים יותר טובים, אבל מה שבטוח הוא שזו דרך להבין את הנושא לעומקו".
פליטים בצעדת מחאה על מעצרם ובדרישה לטפל בבקשות המקלט שלהם, 2014 צילום: אורן זיו
"להכיר את האנשים"
כך היה גם בפרויקט של זיו שמוצג כעת, אף שמדובר בפרויקט פרטי שלו ולא במסגרת הקולקטיב. "היה חשוב לי לא רק להביא משהו ויזואלי צבעוני אלא ללמוד את מה שקורה בפנים, להכיר את האנשים. מבחינתי, זו הדרך הנכונה לעשות צילומים מסוג כזה".
פקחי רשות ההגירה עוצרים מפגין במתקן חולות צילום: אורן זיו ומה גילית?
"תוך כדי העבודה שמעתי המון סיפורים והכרתי המון אנשים, כמו של אחד מהם שנהיה חבר טוב, שבסודן למד באוניברסיטה והיה פעיל פוליטי ועסוק כל הזמן במחשבות לגבי מה קורה שם. יום אחד, הוא אומר, כשהמצב יתאפשר - הוא רוצה לחזור לשם ולהיות פעיל נגד השלטון. גם ב־2017 לאנשים עוד קשה לדמיין שאותם מבקשי מקלט היו בסודן פעילים פוליטיים.
פליטים מפגינים נגד כליאתם בתוך מתקן חולות, 2014 צילום: אורן זיו
"אני גר כבר 12 שנה בדרום תל אביב, אני מודע למצוקה היומיומית שיש שם ואני לא בא לדבר בשם אף אחד, בטח לא בשם התושבים הוותיקים. אני חושב שהבעיה העיקרית היא שגם מי שיוצא נגד הפליטים מתיימר תמיד לדבר בשם כל האוכלוסייה ובשטח המציאות מאוד מורכבת. הניסיון להציב את תושבי דרום תל אביב כנגד הפליטים נעשה על ידי קומץ של גזענים. במציאות רוב האנשים מסתדרים זה עם זה. המצוקות באזור התחילו הרבה לפני הפליטים, ולצערי לא יסתיימו גם כשאחרון הפליטים יעזוב".
לצד החברות בקולקטיב ופרויקטים פרטיים, עבד זיו במהלך השנים כצלם בגופי תקשורת שונים, מעיתונים ועד חברות טלוויזיה זרות, וצילם כמעט כל דבר, מאוכל ועד מוזיקה. ממש לאחרונה חזר מלונדון, שם סיים לימודי תואר שני בבית הספר לאמנות גולדסמית’ - לימודים שאליהם התקבל על סמך ניסיונו המקצועי, אף שאין לו תואר ראשון.
"חיפשתי מסלול לימודים שקשור לצילום אבל לא צילום קלאסי", הוא מספר. "הצלם מיקי קרצמן הכיר לי את איל ויצמן, פרופסור לתרבות חזותית ומרחבית בגולדסמית' שמנהל את המרכז לחקר הארכיטקטורה שבו למדתי. המרכז חוקר נושאי זכויות אדם מבחינה ויזואלית, זה לא קשור רק לארכיטקטורה אלא גם לצילום, אמנות פלסטית ועוד".
בניגוד לצלמי עיתונות רבים, זיו לא רואה בעייה עם שכיחותו של הצילום הסלולרי. "אני דווקא חושב שזה מעולה", הוא אומר, "זה יוצר המון תיעוד שלא היה מתאפשר ללא הסלולרי. לאחרונה השתתפתי בפרויקט משותף עם הצלמת קרן מנור והאגודה לזכויות האזרח שבו האנשים שכלואים במתקן חולות צילמו בעצמם את תנאי המחיה שלהם וכך למשל התפרסם הסיפור (בבלוג 'שיחה מקומית' - ר"ב) שהמים שם אינם ראויים לשתייה. העובדה שלכל אחד היום סלולרי וכל אחד יכול להיות צלם אקטיביסט, הופכת את התפקיד של צלמים מקצועיים למי שאמורים ליצור סיפורים מצולמים ארוכי טווח, הסוג שאפשר להציג במוזיאון. מה שנותר לנו בתור צלמים מקצועיים הוא לא להתחרות בצילום המיידי אלא לתעד תקופות, להנציח לא רק חדשות מתפרצות אלא סיפורים יותר מורכבים".
