הסרט "קרב המינים": כשהבנות חובטות

בטקס האוסקר הקודם זכתה אמה סטון בתואר השחקנית הראשית הטובה ביותר, בזכות הלהיט "לה לה לנד". ובזמן שלא לגמרי בטוח שהופעתה הספציפית ההיא היתה ראויה למעמד, הכישרון והעבודה הקשה שלה ללא ספק הצדיקו את הקבלה הרשמית לאליטה של הוליווד. עכשיו הזכייה ההיא מתחילה להיראות כנמהרת במיוחד. זאת מכיוון שאם סטון היתה מפסידה את האוסקר ב־2016, היא לבטח היתה זוכה בו השנה בזכות תפקידה בסרט החדש "קרב המינים", ובשונה מהמחזמר המצליח - הפעם באמת מגיע לה.

סטון מגלמת בסרט את דמותה האמיתית של הטניסאית בילי ג'ין קינג, שבשנת 1973 מחתה על היחס של איגוד הטניס האמריקאי לספורטאיות והשכר הזעום שקיבלו לעומת הגברים, והחליטה לפתוח טורניר מתחרה, לנשים בלבד. במקביל נאלצה קינג, שהיתה נשואה אז, להסתיר את נטייתה המינית. אם כל זה לא הספיק, קינג גם מצאה את עצמה שותפה לקרקס תקשורתי שאותו רקח אלוף הטניס הנשכח בובי ריגס, שטען כי הוא יכול להביס כל אלופה אשה אפילו בגילו המתקדם, והזמין את קינג להשתתף במשחק ראווה שבו יוכל להוכיח סופית כי המין הנשי נחות מזה הגברי.

סטיב קארל ואמה סטון כשני טניסאים יריבים. הופעה שראויה לאוסקר צילום: Melinda Sue Gordon

אף שמדובר באירועים שקרו באמת, להתייחס ל”קרב המינים” כמסמך היסטורי תהיה טעות גדולה. התסריטאי סימון בופוי ("נער החידות ממומבאי") אמנם נשען על המשחק המפורסם והסנסציה המגדרית מסביבו, אבל כופף עובדות לצרכיו הדרמטיים, והפך את הסיפור האמיתי למניפסט שמובא באירוניה - דרך עיניים מודרניות - ועוסק בפמיניזם, שוויון, הומופוביה ואמונה עצמית. התסריט שלו נופל הרבה פעמים למקומות דידקטיים להחריד, הבולטים באמצעות מונולוגים מעבירי מסר וכמה דמויות משנה שטוחות ופונקציונליות (כמו, למשל, מעצב בגדים גיי, שאותו מגלם אלן קאמינג הבריטי, שתמיד נמצא באזור לתת פאנץ' או להגיד את הדבר הנכון).

לימונדה מלימונים

למזלנו, בימוי התסריט נפל לידיהם של ואלרי פאריס וג'ונתן דייטון, שכבר שימחו אותנו בעבר עם סרטם "מיס סאנשיין הקטנה". השניים הצליחו לסחוט את כל לימוניו של בופוי לכדי לימונדה קולנועית נפלאה, מצחיקה, מותחת ומרגשת, המורכבת משחזור תקופתי מצוין, המון אהבה לדמויות, מוזיקה נהדרת (אותה הלחין ניקולס בריטל שלשמו נזקף זוכה האוסקר "אור ירח"), וכמובן צוות שחקנים שראוי לכל השבחים.

על סטון כבר דיברנו, אבל היא לא לבד. לתפקיד אויבה בובי ריגס (במציאות, אגב, היו שני הטניסאים חברים טובים) לוהק סטיב קארל, שנותן הופעה מעולה והופך את ריגס האקסצנטרי לדמות עגולה שכיף לאהוב ולשנוא במקביל. הקומיקאית שרה סילברמן גונבת את ההצגה כיחצנית של טורניר הנשים, בזמן שאוסטין סטוול כבעלה של בילי ג'ין ואנדריאה רייזברו כמאהבת שלה מוסיפים כמויות של תבונה ורגישות. גם אליזבת' שו, נטלי מוראלס וביל פולמן נראים כמי שנהנים מכל רגע.

להתאהב בדמויות

"קרב המינים" הוא יותר מהכל בעיקר סרט ספורט סוחף מתחילתו ועד סופו, כזה שבונה סיפור מעניין עם דמויות שקשה שלא לאהוב. אמנם להוציא את הופעותיהם של סטון וקארל קשה לומר שמשהו ממנו ייחרת בזיכרון - אך הוא עד כדי כך מהנה לצפייה, שהוא מצליח להשכיח מאתנו את העובדה המדכאת למדי שלמרות שבילי ג'ין קינג הוכיחה לפני 40 שנה שנשים אינן נופלות מגברים בדבר, שום דבר מאז לא השתנה.