יש בו אהבה: סדרה על אריק איינשטיין

לציון ארבע שנים למותו של אחד האייקונים המוזיקליים הגדולים ביותר של ישראל, עולה הערב ב־yes דוקו סדרה חדשה על אריק איינשטיין. לאורך שישה פרקים היא מגוללת את סיפורו של הכוכב שמותו בנובמבר 2013, כאשר היה בן 74, סימל סוף עידן בתולדות המדינה והתרבות שלה.

בפרק הראשון של הסדרה שיצרו אבידע לבני, אסף אמיר ויואב קוטנר, סוקרים את ילדותו של איינשטיין בתל אביב של שנות הארבעים. דרך תיאטרון האוהל שם שיחק אביו יעקב, ומגרשי הספורט של בית הספר א.ד. גורדון, אנחנו מקבלים תמונה של אישיותו המורכבת של איינשטיין.

אריק איינשטיין. מעולם לא רצה להיות כוכב צילום: יעקוב אגור מתוך אוסף אגור

כבר כנער הוא היה ספורטאי גבוה ויפה תואר אך מצחיק בטירוף; מופנם וביישן אך כוכב מטבעו. לאחר שירות צבאי בלהקת הנח"ל הוא יצא למסלול הצפוי: קצת תיאטרון ("אירמה לה דוס"), קצת קולנוע ("דליה והמלחים", "סלאח שבתי") והופ הוא כוכב.

משלב זה הסדרה נעשית מעניינת באמת, שכן היא מזכירה לנו שאיינשטיין מעולם לא רצה או אהב להיות רק מפורסם. הנונשלנטיות המפורסמת שלו עלולה להשכיח שאת סטטוס הסלבריטי הוא תמיד שאף למלא בתוכן ממשי, משמעותי ופעמים רבות פורץ דרך.

"בוא נכתוב ביחד"

הסיפור שליווה את המשך הקריירה של איינשטיין הוא מוכר ותבניתי: מוזיקאי צעיר כלשהו, לרוב בתחילת דרכו, מקבל שיחת טלפון מפתיעה מאיינשטיין הגדול ובה ההצעה "בוא נכתוב מוזיקה ביחד".

זה קרה לשלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, גיא בוקאטי ואחרים. בהתחלה הם כמעט ומתעלפים מגודל המעמד, אך איינשטיין מרגיע ומשכנע אותם שאין ממה להילחץ. אצל איינשטיין הכל תמיד היה באיזי, לא פורמלי, עם סיגריה ביד וקפה טורקי קטן. לומר שלא היו לו גינונים של כוכב יהיה אנדרסטייטמנט המאה.

כשרואים את זה קורה שוב ושוב בסדרה, זה די מדהים — לא רק שאריק הביא טאלנטים צעירים בשביל שיתוף פעולה אמנותי אמיתי (בשונה מלבקש שייצרו לו להיטים כמקובל), הוא מעולם לא היסס לחלוק את אור הזרקורים. להפך, לשים פרצוף נוסף על עטיפת תקליט הרגיע אותו, ואת זה הסדרה ממחישה היטב.

"אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי" היא סדרה צנועה ולא צעקנית, שבה מתראיינים אישים חשובים בתרבות הישראלית כשהם ישובים במטבח שלהם ואור טבעי של בוקר, תל־אביבי בדרך כלל, בוקע מהחלון.

התפאורה והשפה הפשוטות והיומיומיות שלה מתאימות לאישיות של איינשטיין. כמו בהרבה סדרות תיעודיות אחרות מהתקופה האחרונה, איננו רואים את הגיבור מדבר או מתראיין, אלא שומעים אותו בקריינות המלווה את המתרחש. הטכניקה הזאת מנכיחה את איינשטיין, כאילו הוא עדיין איתנו ומספר את הסיפור, יוצרת חיבור בין אישיותו הביישנית והישראלית (מסוג מאוד מסוים) לאופי הסדרה הזו, שאוהבת אותו ולרגע לא שופטת אותו.

בשנים האחרונות עלו לא מעט שמועות על הנורמות המיניות של הבוהמה או עולם הזוהר התל אביבי בתקופתו של איינשטיין. בשלושת הפרקים שראיתי, לפחות, הנושא לא מוזכר.

אף שהסדרה עוסקת באיינשטיין, היא מתבוננת באנשים שהקיפו אותו לא פחות מאשר עליו. אם הייתם צופים בפרק כלשהו באקראי מבלי לדעת שמדובר בסדרה על איינשטיין, הייתם יכולים להעביר כעשר דקות מבלי לנחש זאת. זה רק מוכיח שהכוכב הענק הזה הוא מעין פורסט גאמפ, שסיפור חייו הוא סיפורה של ישראל. או לפחות של נדבך מסוים שלה.

הנרטיב המקביל

נדמה שפעם היה ברור שאיינשטיין הוא התגלמות הישראליות. הוא הכוכב המקומי שטס ללונדון וניסה להצליח בזירת הפופ הבינלאומית, אך הגעגועים לעמודי הספורט בעיתונות הישראלית גמרו אותו. הסיפור שלו הוא הסיפור של תל אביב ואנשיה, של הבוהמה, של מלחמות ישראל ושל ערימות חבר’ה מסטולים על הדשא. היום אנחנו כבר יודעים שזה לא כל הסיפור.

עליית הסדרה הזאת אחרי הסרט "זוהר ארגוב: סוף עצוב וידוע מראש" על האייקון התרבותי הגדול ביותר של "ישראל השנייה", ודמות הפוכה מזו של איינשטיין, מחדדת את קיומם של שני נרטיבים בתרבות הישראלית, שפעלו במקביל. בעולמו של האחד, לאייקון השני אין שום קיום ושום הדהוד, ולכן מעניין במיוחד לצפות בשתי היצירות הללו זו אחר זו.