כשהמרואיין שותק: לרוני קובן יש תוכנית חדשה

"אחד הדברים שלמדתי כדוקומנטריסט הוא שהאמת הכי גדולה על אדם יוצאת מפעולה ולא מדיאלוג", אומר רוני קובן. "לאן שלא תנסה להגיע דרך שאלה ותשובה, תמיד פעולה דוקומנטרית אמיתית תביא למקומות משמעותיים יותר". עם המחשבה הזאת הוא מיקם את התוכנית החדשה שלו, "פגישה עם רוני קובן", בלופט גדול שבו פינת עבודה, פינת קפה וקיר עטור תמונות מחייו של המרואיין. "זה הופך את השאלות לפעולה", הוא מסביר. "במקום לדבר עם איתי אנגל על חברו, העיתונאי ג'יימס פולי שנרצח בידי דאעש, השתיקה של איתי מול התמונה של פולי היא רגע חזק מאוד".

קובן על הסט של התוכנית החדשה דיאנה פקלדינק

אנגל הוא המרואיין בתוכנית הראשונה, ששודרה ביום חמישי בכאן 11 (בעריכת אמיר בן־דוד ובהפקת ארצה הפקות). אחריו יארח קובן בין היתר את רמי פורטיס, אימן סיכסק, אורלי לוי־אבקסיס ודניאלה לונדון־דקל. מאחורי קובן כבר מאות מרואיינים שפגש במסגרת עבודתו בגלי צה"ל, בעיתונות הכתובה וב־11 שנה ב"עובדה", וכל אחד מהם הוא מנסה לפצח קצת אחרת.

עכשיו, הוא מסביר, "הרעיון הוא ללמוד את הבן אדם לעומק, וכשהוא נכנס לאולפן לקחת את הבלוק הצהוב עם השאלות והתיאוריות, לדחוף אותו למגירה ולקפוץ בנג'י עם המרואיין, להקשיב ולזרום עם האסוציאציות. פורטיס למשל דיבר הרבה על התקף הלב, איך הגיע עם עורק חסום ב־98% והפסיק לפחד. ומשום שאבא שלי מת מהתקף לב הבנתי שזו הזדמנות בשבילי. אין דבר יותר מפחיד לגבר מתבגר ממצב הלב שלו, אז צללתי איתו למה קורה כשהלב שלך עומד להתפוצץ. עשינו מדיטציה, המעשה הכי אנטי־טלוויזיוני שיש, כי באמת רציתי שפורטיס ילמד אותי להירגע, וקרה שם משהו אמיתי. נוצר בינינו מרחב שבו אפשר היה לדבר על דברים יותר מורכבים בלי סיסמאות ובלי פילטרים. יצרנו סוג של אינטימיות. אם אני מרגיש בפגישה מקדימה שהמרואיין לא באמת יארח אותי בעולם שלו אני לא עושה את זה. אני מחפש את מי שלמרות הפרסום יש בו איזה מבט אירוני, שהוא זוכר מאיפה הוא בא ויש לו עוד שוליים או פחדים".

רמי פורטיס צילום: ענבל צח

דוגמא טובה לכך היא עידן רייכל שיתארח בתוכנית הקרובה. "אחרי שלוש דקות עידן סיפר לי שהוא החליט להפסיק הכל, ולא מופיע יותר. כל הראיון שלי היה בנוי על זה שהוא קונטרול פריק שיודע לנתב את הכישרון הענק שלו גם לעשות כסף ופתאם הוא אומר לי שהוא כרגע לא עושה כלום ושאני היחיד שהופעתי ביומן שלו באותו יום. התוכנית פשוט נבראה מחדש".

השקט מייצר משמעות

עם חלק מהמרואיינים שלו הוא שמר על קשר גם הרבה אחרי התוכנית וחלק מהרגעים שתיעד הוא סוחב עד היום. למשל עם יוסי שריד, בתוכנית "24 שעות עם...". "הוא היה מרואיין מדהים. הוא לקח את העסק של 24 שעות ברצינות ולא הפסיק, אבל אני הייתי חייב לתפוס תנומה, נשכבתי לנוח. הוא הלך להכין אוכל במטבח, ופתאום שמעתי אותו אומר 'אני אכין מלפפונים חמוצים כמו שאמא שלי היתה מכינה', והשתתק. אחרי שקראתי עליו 300 עמודי תחקיר ובשום מקום הוא לא הזכיר את אמא שלו, ניגשתי ובעדינות שאלתי למה השתתק. הוא סיפר שאמא שלו התאבדה כשהוא היה בן 20. האווירה, ההסתגרות והעובדה שהייתי שקט הביאו אותו להוציא את זה, וזה אחד הרגעים המשמעותיים בקריירה שלי".

את מי תרצה לראיין שעוד לא ראיינת?

"את דויד גרוסמן. אני אנטי־גיבור וגרוסמן הוא האיש שכתב בצורה הכי מפוארת את כל הילדים האנטי־גיבורים שבעולם. הוא מבין את האימה שבלהיות ילד, את חוסר האונים, ואיך ההזיה משתלטת".

להשתטות לפעמים

לצד אילנה דיין, שעליה הוא מרעיף שבחים, מודל חיקוי נוסף שלו הוא ירון לונדון. "הוא המורה הגדול. אני לא אשכח את עצמי כילד פותח טלוויזיה ורואה אותו עושה מונולוג פתיחה על אופני כושר. אז אם הוא מרשה לעצמו להשתטות... אני לא עושה את זה באותה חינניות אבל אני מנסה".

בנערותו חלם על תיאטרון ולמד בתיכון לאמנויות תלמה ילין, אבל אביו שכנע אותו להיבחן לגלי צה"ל. "הייתי די בוק ופחדן, והעיתונות פתחה אצלי משהו, עימתה אותי עם חרדות ופתחה אותי לעולם".

ובכל זאת, על התיאטרון הוא לא ויתר. "הטעות הגדולה שעשיתי בשנים האחרונות היא שלא כתבתי עוד מחזה ונשאבתי לטלוויזיה. היום שבו עלה המחזה שלי 'נדל"ן' בבית ליסין הוא אחד המאושרים בחיי ברמה המקצועית. הרגע שבו מה שכתבתי פוגש אנשים הוא רגע כל כך חזק, שאני מקווה שעוד יחזור".