הסרט "פיגומים": תרגיל בהתעוררות

לקראת סיומה של 2017 אפשר להודות שהיא לא היתה שנה מסעירה במיוחד לקולנוע הישראלי, חוץ מכמה מיני־פרובוקציות בחסות משרד התרבות. אמנם היו בה סרטים טובים, וחלק קטן אפילו כן הצליח להיחשב כהצלחה, אבל במבט כללי קשה לומר שזה יבול שנדבר עליו טובות בשנים שיבואו.

את התחושה הזאת מצליח לטשטש "פיגומים", סרט ישראלי חדש מאת מתן יאיר, שסיים את פסטיבל ירושלים כזוכה הגדול ובפרסי האופיר נכח כמעט בכל המועמדויות, אף שגרף רק פרס אחד, לשחקן המשנה עמי סמולרצ'יק. מדובר בקלות באחד הסרטים הישראליים הטובים ביותר של השנה.

מימין: אשר לקס בתפקיד הראשי ועמי סמולרצ'יק צילום: ורד אמיר

יאיר, שזה סרטו הראשון, ביסס את התסריט על חוויותיו כמורה להיסטוריה וספרות לבני נוער בעלי קשיים כאלה ואחרים, וביקש להתמקד בתלמיד אחד - אשר לקס, שנמשך לעולם השירה והרוח על אף העתיד שאביו הנוקשה מתכנן לו כיורש של חברת הפיגומים שבבעלות המשפחה. יאיר החליט ללהק את לקס עצמו לתפקיד הראשי, וכך טשטש את הגבול בין מציאות ובדיה וגם העניק לנו את אחת מתגליות השנה. לקס הצעיר מפגין כריזמה וכישרון אדירים, ומצליח לתת פייט לשני שחקנים ותיקים

ומיומנים ממנו שחולקים איתו את זמן המסך - סמולרצ'יק בתפקיד המורה, שפותח בפני לקס עולם חדש וגורם לו לשקול את המשך חייו, ויעקב כהן כאביו. כהן, שמוכר בעיקר כקומיקאי, בונה דמות פטריארכלית ושתלטנית, אבל כזו שעושה זאת בצורה שקטה וחודרת, ולא מופגנת ואלימה. אף שהוא כביכול האנטגוניסט של הסיפור, כהן מצליח לעורר הזדהות ועוזר לנו להבין את המניעים לפעולותיו, גם אם אנחנו לא מסכימים איתם.

התסריט שכתב יאיר גם הוא מרשים במיוחד, ונשען על רפרנסים ספרותיים כדי להוסיף שכבות וממדים לסיפור שטומן בחובו לא מעט טלטלות רגשיות. הקשר בין הספרות והקולנוע הישראלי איננו הדוק מדי, ו"פיגומים" מצליח לחבר בין שני העולמות האלה. מבחינה קולנועית הסרט מובא באופן ישיר, פשוט ולא מתקשט, כזה שאולי מרגיש כמו קלישאה של סרטי שיכונים ישראליים, אבל כוחו בלבה המבעבעת מתחת לפני השטח ומאחורי עיניו של לקס, זו שמתפרצת כאשר היא לא יכולה להישאר כלואה יותר ומאיימת להרוס כל שנקרה בדרכה. אלה הופכים את "פיגומים" לסרט שאי אפשר לשכוח.