רק אני והסרטן שלי: ריפוי על ידי אהבה עצמית

אם הייתם שואלים את הסופרת אניטה מורז'אני (58) לפני 15 שנה מהו הדבר שהיא הכי פוחדת ממנו, התשובה היתה ללא ספק לחלות בסרטן, זאת אחרי שאיבדה למחלה את חברתה הטובה וגיסה.

מורז'אני חלתה ב־2002 בסרטן בלוטות הלימפה. כיוון שחששה מטיפולים הקונבנציונליים היא חיפשה מענה בשיטות טיפול אלטרנטיביות. כשכבר הסכימה לקבל טיפול אחרי ארבע שנים, זה היה מאוחר מדי. המחלה התפשטה בכל גופה והביאה לקריסת מערכות. הרופאים טענו שאפסו סיכוייה. אחרי 30 שעות בתרדמת, במה שהיא מכנה חווית סף־מוות, היא פקחה עיניה וכעבור כמה ימים לא נותר זכר למחלה בגופה. הרופאים והסובבים מגדירים זאת כנס. מורז'אני מעדיפה לא להיצמד להגדרות.

מורז'אני (משמאל) ועטיפת ספרה החדש. החלימה באורח פלא אחרי תרדמת של 30 שעות

ריפוי על ידי אהבה עצמית

על סיפור התרדמת כתבה מורז'אני בספרה הראשון "מתה להיות אני" שהפך לרב מכר עולמי, תורגם ליותר מ־45 שפות ונמכר ביותר ממיליון עותקים. בספרה החדש "גן עדן־כאן ועכשיו" שראה אור לאחרונה בהוצאת אופוס, היא חולקת את התובנות שהפנימה ומיישמת מאז אותה תרדמת.

"השאלה היחידה שאת צריכה לשאול את עצמך כשאת מרגישה מובסת או אבודה היא איפה אני לא אוהבת את עצמי? איך אני יכולה להעריך את עצמי יותר? זה בדיוק מה שלמדתי בחווית סף המוות שלי ובדיוק מה שריפא אותי", היא כותבת למשל באחד הפרקים. לדבריה, החיים של כולנו כאן יכולים להפוך לגן עדן אם רק נשתחרר מכמה מיתוסים תרבותיים. ייחודו של הספר – על רקע אינספור ספרי עזרה עצמית מסוגו – הוא החיבור לסיפורה הבלתי נתפס.

לדבריה, לאורך כל 30 השעות בתרדמת היא ראתה ושמעה את הסובבים אותה: "ראיתי הכל ב־360 מעלות אפילו שעיני היו עצומות. חוויתי חוויה חוץ גופית, זה מדהים כי הרגשתי חופשיה מהגוף ולא הרגשתי כלום חוץ מאהבה ללא תנאים".

החווייה גרמה לה להבין ש: "מה שהניע אותי היה הפחד ולא האהבה. היום במקום הראשון אצלי הוא לדאוג למצבי הנפשי המנטלי, על ידי זה שאני לא שופטת את עצמי ועובדת על עצמי לא להיות בלחץ. הדבר השני הכי חשוב לי הוא מצבי הפיזי. אבל רוב האנשים סביבי שמים את המצב הפיזי במקום הראשון וחבל".

לפני אותה חווייה מכוננת, מורז'אני לא אהבה את עצמה ולא ראתה את יופייה הפנימי. היום המצב שונה: "רוב האנשים מודאגים מאיך הם נראים ומה אנשים חושבים עליהם. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: 'מה מביא לי אושר? את מי אני אוהב? מי אוהב אותי? האם אני הולך עם התשוקות שלי?'".

היא נולדה בסינגפור להורים ממוצא הודי, ובגיל שנתיים עברה משפחתה להונג קונג. כיום היא מתגוררת עם בעלה בהונג קונג וארה"ב.

לפני המחלה עבדה בתפקיד ניהולי בחברת אופנה צרפתית. "זו היתה סביבה מאוד תחרותית והרבה אנשים חשקו בג'וב שלי. עבדתי מאוד קשה כדי להוכיח את עצמי וכל הזמן הייתי בלחץ. היום אני בעיקר סביב הספרים שלי, מרצה ועושה רק מה שבא לי בטבעיות ולמעשה החיים קלים יותר.

"אני באמת מאמינה שאם הייתי יודעת בעבר כל מה שאני יודעת היום לא הייתי חולה ולזה אני מתכוונת שאני אומרת שהסרטן בא עם הודעה מסוימת, עם מתנה. היום אני מעודדת אנשים לא לפחד מהסרטן ולדבר עם הגוף שלהם, לאהוב את עצמם דרך הסרטן ולא להילחם בו. סרטן הוא לא אויב, אנחנו האויבים של עצמנו, אנשים יחשבו שאני משוגעת אבל זו הסיבה שאנחנו עדיין לא מתקרבים למרפא לסרטן. אנחנו מתפקסים על הדבר הלא נכון. הפרדיגמה הרפואית שאני חיים בה גורמת לנו לפחד מסרטן וזה חייב להשתנות".

ספרה הקודם של מורז'אני. תורגם ל־45 שפות צילום: יחצ

"אני לא הילרית"

עם זאת, היא נזהרת מביקורת על הרפואה: "אני לא הילרית, אני רק חולקת את הסיפור שלי בתקווה שיעזור לאנשים, ואני בסדר עם אלה שדוחים אותואנשים צריכים להרגיש בעצמם מה טוב ונכון להם. יש לי יחסים מעולים עם הרבה רופאים ואחיות שקראו את הספר שלי וממליצים עליו לחולים שלהם".

את מפחדת שהסרטן יחזור?

"בכלל לא. בספר הראשון אני מדברת המון על כך שהפחד מסרטן הוא בעיניי נורא מהסרטן עצמו. צריך לחיות את החיים עם תשוקה כי יום אחד כולנו נמות. הגעתי לסוף חיי פעם אחת ואני יודעת איך זה מרגיש. כשאתה בסוף חייך אתה מתחרט שלא חיית מספיק טוב ולא ניסית דברים ותמיד היית אובססיבי לגבי בריאות. הפוקוס הוא על לחיות את החיים ולא לדאוג לבריאות. הדבר העיקרי שאני רוצה להגיד לאנשים זה אל תיקחו את החיים כל כך ברצינות. תיהנו מהם".