במוזיקה קלאסית האולם שייך לזקנים

“במקומות בודדים בעולם, אולי רק בברלין ובלונדון, אתה יכול למצוא קהל צעיר יותר מהקהל בארץ”, אומר הפסנתרן והמלחין אילן רכטמן כשהוא נשאל על הקושי להביא צעירים לאולמי המוזיקה הקלאסית.

“מוזיקה קלאסית היא דבר שתמיד היה קשה למכור, ובעיקר מבוגרים אהבו לשמוע אותה. אבי, בן 92, שנכנס לפילהרמונית כבר בגיל 17” - הוא מביא כתנא דמסייע את אביו מרדכי רכטמן, ששימש 45 שנה כנגן הבסון הראשי של הפילהרמונית - “מספר לי שתמיד רק ראה מבוגרים”.

אילן רכטמן. “חשבנו כבר על הכל” צילום: גלעד שעבני

אנלוגי בעולם דיגיטלי

רכטמן, שיציין בקרוב עשור כמנהל המוזיקלי של מחלקת המוזיקה במוזיאון תל אביב, חווה על בשרו לא מעט ניסיונות כושלים למשוך קהל צעיר לאולם. “חשבנו כבר על הכל”, הוא אומר בצחוק מעורב בהכנעה, “לפני שהתמניתי למנהל נהגו לשמוע קונצרטים באור מלא, ואני חשבתי שבחושך הרבה יותר קל להתרכז במה שקורה על הבמה. כיבינו את האור ואנשים איימו לעזוב, שהולכים לקבל התקפת לב. עם הזמן התרגלו לזה”.

איך אתה מסביר את הכישלון?

“במוזיקה קלאסית יש משהו שדומה למדיטציה, היא בנויה מכל מיני תחושות. יש תחושות חזקות, כשהמוזיקה תופסת אותך מאוד חזק, ויש רגעים שאתה צריך להמתין, שלא קורה מספיק, שזה לא מתחלף כל חמש שניות: משהו שצריך לעבור אותו בשביל להגיע לרגע שאחרי, וזה איכשהו יותר מתאים למבוגרים”.

ניסיון אחר שעשה רכטמן כדי להגיע אל הדור הצעיר הוא לתבל את הקטעים המוזיקליים בסרטונים קלילים בין יצירה ליצירה, שבהם האמן האורח משיב לשאלות מצחיקות. הוא קיווה לייצר “איזושהי הרפיה במהלך הקונצרט”.

איך הגיב הקהל המבוגר?

“למה משנים? למה משנים? - המבוגרים רוצים שכלום לא ישתנה. צריך לעבוד עם המבוגרים, ובמקביל להביא את הצעירים, וזה לא פשוט. צעיר שמגיע לקונצרט נורא נהנה מעשר הדקות הראשונות, ואז מגיעה יצירה איטית או בסגנון שהוא לא אוהב. הוא משתעמם, מוציא את הטלפון לבדוק הודעות, ואיזה מבוגר מאחור צועק עליו לכבות את הטלפון. אז הוא יגיד לעצמו, זה לא בשבילי”.

אתה פונה לצעירים דרך הכיס?

“אני לא חושב שצעירים נמנעים מלהגיע בגלל המחיר. צעירים אוהבים לשבת ליד צעירים, להסתכל ימינה ושמאלה ולראות אנשים שמזכירים להם את עצמם. אולי אפילו לפגוש מישהו, אולי להכיר מישהו. ובכל זאת, אנחנו מנסים לעשות את זה כמה שיותר נוח לצעירים, דברים קיצוניים ממש”.

קונצרט גלריה במוזיאון תל אביב עם הצ’לן דיין יוהנסון והפסנתרן ויקטור סטניסלבסקי צילום: גלעד שעבני

דבר אליי בשקלים

ואכן, תלמידים וסטודנטים עד גיל 28 יכולים לרכוש מנוי לכל 45 הקונצרטים שמועלים במוזיאון בכל עונה ב־250 שקל - קצת יותר מ־5 שקלים לקונצרט. המוזיאון מנסה עוד מגוון רעיונות, למשל סדרה אינטימית שמקרבת בין אמנים לקהל ומאפשרת להם להתמנגל בהפסקה על יין וכיבוד קל, והרצאות לפני הקונצרטים. כמו כן מוזמנים אמנים צעירים בולטים מהעולם, כמו אנדרי גוגנין, שזכה בתחרות הפסנתר הבינלאומית בסידני, האחיות מרגריטה וכריסטינה בלאנס, אנסטסיה קובקינה, יו קוסוגה ועוד.

רכטמן (54) מחלק את זמנו בין בנגקוק לישראל. הוא כבר ניגן עם כל התזמורות בארץ ובאולמות חשובים בעולם, זכה בפרסים יוקרתיים, וחיבר יותר מ־150 יצירות, בהן כאלה שהזמינו המנצחים זובין מהטה ולורין מאזל. העונה, אחרי שלא ניגן בארץ כמעט ארבע שנים, החליט להופיע בעצמו באחד הקונצרטים.

איפה אתה נהנה יותר, על הבמה או כמנהל אמנותי?

“בהחלט יותר כיף להיות בצד של הבמה, אבל מוזיקה זה כמו ספורט - אם אתה לא מתאמן ומתחזק את הטכניקה אתה יורד ברמה. ואז, כמנהל, אני פחות מעוניין להזמין אותך.

"יש הרבה מאוד נגנים בעלי שם שזה לא מעניין אותם, ואז ייתכן שצעירים שמגיעים בפעם הראשונה לקונצרט ואומרים להם שמדובר בפסנתרן גדול ומפורסם לא מבינים למה הם לא נהנים, ואומרים לעצמם ‘אה, זה מוזיקה קלאסית’ - ולא מבינים שהם שמעו קונצרט ברמה נמוכה”.