לא מהאולם הזה: הצמד שרוקד בכל מקום

"אמנות יכולה לקרות בכל מקום, היא נותנת את החשיבות למקום ולא להפך", אומר הכוריאוגרף אבי קייזר. "אנחנו לוקחים תנועות מסוימות ומחברים אותן ומשהו צריך לקרות, אבל לא משנה איפה. פעם באך אמר שהוא לא מלחין, אלא מסדר את התווים יחד. אז אנחנו מסדרים תנועות יחד, אנחנו פועלים של תנועה".

לפני 15 שנה הגיע זוג הכוריאוגרפים אבי קייזר וסרג'יו אנטונינו לחבל דויסבורג שבגרמניה, אזור שבעבר היה עשיר במכרות. "בסוף שנות התשעים כל בתי החרושת הפכו למוסדות תרבות", מספר קייזר. "הוחלט לשמר אותם והמפגש עם המקומות הללו חולל אצלנו שינוי בתפיסה — שלא צריך לחכות לאיזו מוזה בשביל ליצור, כי היצירה היא בעבודה יומיומית. צריך ללכת בכל בוקר לסטודיו לחקור, לנסות, לרקוד. לחפש את העבודה הפואטית".

להשאיר את הרצינות

קייזר ואנטונינו הם מחלוצי המחול במרחב הציבורי, כזה שמוציא את היצירות מהאולמות הקונבנציונליים. "אנחנו עושים דברים במקומות אלטרנטיביים אבל חשוב לנו להשאיר את אותה הרצינות כמו באולם", מדגיש אנטונינו. "אלה אותם הדברים שאנחנו עושים על במת התיאטרון, אבל אנחנו מחשבים את החלל אחרת, וזה הביא אותנו ליצירה ששינתה את היחסים בין קהל לרקדנים. הגישה שלנו היא להפוך את המחול ממשהו אליטיסטי ליומיומי. פיתחנו את היכולת והרצון להופיע במרחב הציבורי ובמקומות שיש להם היסטוריה אבל לא נועדו מלכתחילה לשרת מחול".

אנטונינו (מלפנים) וקייזר מתוך פרויקט שכונתי שלהם בבת ים. היצירה היא בעבודה יומיומית צילום: Property of Ascaf

קייזר (63) ואנטונינו (43) עובדים וחיים יחד. הם הכירו ב־2001 כאשר קייזר הוזמן ליצור עבודה לבית הספר הגבוה לאמנויות במילאנו, שם למד אנטונינו. בהמשך הזמין את אנטונינו לרקוד בעבודה שיצר בגרמניה, שם גר אחרי גירושיו.

הם רקדו בכל חלל אפשרי, החל מחורבות מכרות הפחם, בבתיהם של תושבים, לצד הפסלים של רודין במוזיאון ובגן שעיצב דני קרוון. בארץ רקדו בלשכת ראש עיריית תל אביב, במוזיאון ישראל, ואפילו בתוך כלוב של ציפורים.

הפרויקט ששינה את תפיסת עולמם הוא "במקום שלך" מ־2009, אז הופיעו בדירות פרטיות של אנשים זרים שאירחו אותם. "יצרנו ריקוד שתחם אותנו על 4 מ"ר, ורצינו לקרב את האמנות למי שלא יוצאים לצפות במחול", מספר אנטונינו. "בהתחלה נעלבנו שאנשים נרדמים", צוחק קייזר, "אבל אז הבנו שכמו שבמוזיאון מתיישבים לנוח גם במחול מותר".

הצופים יוצרים לעצמם נוף

הערב הם יעלו בתיאטרון תמונע את "נוף". אליהם יצטרפו שתי רקדניות, שני מוזיקאים, צלם ואוצר אמנות. "אנחנו רוקדים מאוד קרוב לקהל והכוריאוגרפיה לא מובנית עד הסוף, יש לה תכנים שבתוכם יש חופש פעולה לרקדן ולמוזיקאי. נתנו מספר לכל נוף (הערב מספר 2), וכל אחד יהיה שונה מקודמו מבחינת המקום. הראשון היה בתערוכת צילומים במוזיאון בגרמניה, השלישי בתערוכה בבית האמנים והרביעי בסטודיו של להקת פרסקו בתחנה המרכזית בתל אביב, שם הקהל ישב כמו במסלול תצוגת אופנה משני הצדדים. כל אחד מהצופים חייב ליצור את הנוף שלו".

ב־2013 עברו השניים לישראל, בין השאר כדי שקייזר יהיה קרוב לילדיו ונכדיו, אך גם כדי לשנות את אווירת היצירה שלהם. "היה לי רצון לחיות וליצור בחברה אקטיבית שבה כל אירוע פוליטי־סוציאלי מעורר ויכוחים, לטוב ולרע", אומר קייזר. "אני חושב שאמנות קורית איפה שהאדמה קשה ולא יציבה, איפה שלא תמיד נוח", אומר אנטונינו.

אף שקייזר הוא בוגר בת דור ורקד בתחילת דרכו שנה בלהקת בת שבע, השנים בחו"ל הרחיקו אותו מעט מסצנת המחול הישראלית. "כשאני מדבר עם אנשים ומוסדות הם שואלים מי אני, אין פה קרדיט לוותק במקצוע. אולי זה קצת מעליב אבל אני יותר קוּל עם זה ואני חושב שהבשלות והניסיון שלנו מאפשרים לנו להתעמת עם הקשיים, כמו בתחום המימון והתקציבים".