הציור על פי אסי - ציורים שהותיר אסי דיין יוצגו ויימכרו: "אלו ניצוצות של יצירה"

במבט ראשון, הציורים שבעיזבונו של אסי דיין, שנפטר ב־2014 כשהיה בן 68, עלולים להטעות. מלבד ציורים ספורים שצוירו בגואש על בריסטול, רוב 78 העבודות נעשו במחשב בתוכנת "פיינט" הפשוטה והודפסו במדפסת ביתית על ניירות A4.

אין כאן ציורים גדולים בשמן על בד או משיחות מכחול גרנדיוזיות, אך מתוך האמצעים הדלים, שניכר שהיו מנת חלקו של אסי דיין בערוב ימיו, מתממש בהדרגה עולם בעל עושר אמנותי אדיר. כוח אנושי מתפקע מעל דפי המדפסת הזולים, נלחם בעליבותם החולפת של הדפים, הימים, המחלות הנפשיות, הסמים והתרופות והופך אותם לפרגמנטים נוצצים המהדהדים סיטואציות, חיים, דמויות וזיכרונות המתלכדים לקומפוזיציות ברורות שהצבעוניות המהפנטת והכתמיות שלהן כמו מקדדות מחדש את תוכנת פיינט הפרימיטיבית. כיוון שאסי דיין לא ידע לשמור קבצים, העבודות הממחושבות לא שמורות באופן דיגיטלי. כל עבודה הודפסה והיא אחת ויחידה ומוכיחות שאסי דיין הוא לא רק במאי סרטים, שחקן וכותב מוכשר אלא גם צייר משונה, ילדותי ונפלא. 

אסי דיין. מכר במאות שקלים בלבד צילום: יונתן בלום

בציור "Even death doesn’t love me - המוות דברים לזכרו// אסי דיין", למשל, דמות על פסגה לבנה עומדת לקפוץ לתוך ארון מתים פתוח המחכה לה שתיכנס ותגלוש בה מטה לשאול. מהעבר השני של אותו ארון קבורה, דמות צל־אדם, חי־מת, אדם שניסה לקפוץ לתוך הארון אך פספס ובמקום לקפוץ לזרועות המוות, חמק הלאה לעולם ביניים.

מדובר בציורים שנמצאו בדירתו של דיין אחרי מותו, חלקם נדחקו לפינות נידחות בבוידעם ומאחורי מכונת הכביסה. הם הוצגו לראשונה לפני שנה בגלריה "פחות מאלף" והחודש הגיעו לידיה של האמנית והגלריסטית הצעירה אורלי דביר. עוד חודשיים תקיים דביר תערוכה חגיגית בהאנגר האמנות שלה בדרום תל אביב ובה, בנוסף לציורים, יוצגו 30 שירים שהדפיס דיין במכונת כתיבה, חתומים בכתב ידו, שעליהם יוזמנו לצייר 30 אמנים.

שלושה מציוריו של אסי דיין. נמצאו גם בבוידעם ומאחרי מכונת הכביסה צילום רפרודוקציה: אוראל כהן

לא רבים יודעים שאסי דיין גם צייר, אך לאורך השנים הציג חמש תערוכות. בטקסט שנלווה לתערוכה שהציג בגלריה ארסוף כתב: "בסך הכל אני מבקש שתראו בציורים שלי מין חלונות הזויים הפותחים את הקיר בבית אל מין שמועה כזאת. על צבעים, צורות וחיים נוספים שמעבר לקירותיכם". בשנותיו האחרונות נהג מדי פעם למכור את הציורים בעבור כמה מאות שקלים לאחד כחלק ממאבק ההישרדות שלו.

דביר הספיקה להכיר אותו חודש לפני מותו באמצעות חברה משותפת, המשוררת והעיתונאית אורלי גואטה. “ראיתי בית קטן שבו ניהל אסי חי את חייו האינטימיים, כאמן עם ייסורים ועם מטפל צמוד שנמצא איתו", מספרת דביר, "ישבנו אצלו כמה שעות טובות, אסי התעקש להכין לי קפה בשארית כוחותיו. הוא שמר על רעננות אינטלקטואלית, עם סגנון הדיבור ההפכפך והמחושב שלו. דיברנו על ילדיו, על אמנות, והוא הראה לי את ציוריו ושיריו".

בערך באותה תקופה, כציירת בפני עצמה הידועה בציורי דיוקנאותיהן של אושיות תרבות ישראליות, פנתה דביר לליאור דיין במחשבה לצייר אותו, ליאור הביע עניין אך הדבר לא יצא לפועל. הפעם השנייה שנפגשה עם בנו של אסי דיין היתה בתערוכת ציוריו של פרופ' אבן בלין, שהוצגה לפני חודש בגלריה של דביר. בלין הוא פסיכיאטר בעל שם עולמי שעובד עם סלבריטאי הוליווד וטיפל בליאור דיין. דיין ביקר בתערוכה, שמע את דביר מדברת על האמנות של בלין והציע לה לנהל את עיזבון האמנות של אביו.

“חשוב לי לברוא מהציורים שבעיזבון, שניכר בהם ההרס העצמי, הרבה אהבה ובריאות", אומרת דביר, “זה התדר שאני רוצה. אני מרגישה שיש לי זכות מאוד גדולה לנהל את העיזבון של אסי דיין וכן אחריות גדולה".

ספוקן וורד על נייר

"לבני המשפחה חשוב שהאמנות של אביהם תגיע לבתים של אנשים שאוהבים אותו", היא מוסיפה, "מבחינתם אלו ניצוצות של יצירה שצריכים להיות בבתים ולא להישאר באחסון, לכן הם תמחרו את העבודות במחירים שווים לכל נפש. עבודות קטנות וחתומות יעלו 1,500 שקל, עבודות גדולות יגיעו לכמה אלפי שקלים". 

הגלריסטית אורלי דביר והציורים. "זו זכות ואחריותגדולה לנהל את העיזבון של אסי דיין" צילום: אוראל כהן

"העבודות של דיין סרקסטיות, מצחיקות, מדברות על חופש תודעתי ומיניות מתפרצת", אומרת דביר. אחת מהן למשל היא ציור של צלוב, עורבים חגים מעל בצבעוניות חגיגית של מסיבת יום הולדת של ילד בן 3. הכל נע בין מחריד למצחיק, הומור סרקסטי על המצב הקיומי, ורגע אחרי כן הארה. הוא מנגיש את העבודות כשירה מתפרצת, כמו ספוקן וורד. בציורים זיכרונות והבלחים של ילדותו, אמו ואחותו, סבתו, סיטואציות מול אביו, מאבקים גדולים בין חושך לאור וצבעוניות שתמיד מנצחת. המון דיבור על מוות שמבוסס על חיים עוצמתיים".

עוצמת גוף העבודות היא גם בכך שהיא נותרה כמעין שארית מרוחו וגופו של דיין. גב הציור הופך חשוב אף הוא; שאריות מסקנטייפ דבוקות לחתיכות טיח שנתלשו מקיר דירתו הקטנה, כתם של קפה בקצה אחד הציורים, תלישת האמולסיה של נייר הכרום. אנחנו מרגישים את המגע האנושי של אסי דיין שהופך להיות חלק מהחוויה החושית של היצירות. ובכלל, האפקט של שהות בגוף העבודות הזה מכניס למצב תודעה אחר, כך שההרגשה היא של התקרבות למצב התודעה ששהה בו דיין בזמן הציורים.

לפרק את אבא

בין הציורים דמויות רבות של צלוב, אמן שהקריב את חייו על מזבח אמנותו, מראה הפוכה לאתוס החייל המקריב חייו. סדרה בולטת בעיזבון היא סדרת דיוקנאות של אביו, משה דיין, כמחווה לאנדי וורהול ולכל המרצ'נדייז שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים: צלחות, כוסות וגלויות שנטלו מאסי את אביו, הלאימו והפכו אותו ואת רטייתו השחורה לסמל ששייך לכל. בסדרת ההדפסים הרטייה היא בצבעים פסיכדליים משתנים, ניסיון להיפטר מתסביך האב. לגבור עליו במעשה ציור אובססיבי. ניסיון ציורי שהופך את דמות האב לקליפה ללא תוך.