שומרת הכלבים: מאירה קלמן מאיירת כלבים במוזיאון ישראל

"אני נוצרת רגעים במוחי ותמיד מופתעת מחדש כמה מהר הם באים לידי ביטוי על הנייר. כל מה שעובר עליי נכנס לעבודות", אומרת המאיירת האמריקאית מאירה קלמן (Maira Kalman). "זה יכול להיות כלב שאני רואה בדרך או מלצר במסעדה. אני פשוט מגיבה חזק מאוד לדברים שקורים סביבי".

קלמן (67) היא אשה מצחיקה. מספיקים רק שני משפטים שלה כדי להבין את גישתה ההומוריסטית לחיים, שמתבטאת גם בעבודות האיור הנהדרות שלה. היא נולדה בתל אביב ובגיל 4 עברה עם משפחתה לניו יורק, שם היא חיה עד היום.

מאירה קלמן מציירת לתערוכה "כלבים וחתולים" על קיר מוזיאון ישראל איור: מאירה קלמן

אף שהיא כבר לא מגדירה את עצמה כישראלית, היא מספרת שתל אביב היא העיר השנייה האהובה עליה בעולם אחרי ניו יורק ומקפידה לבקר בה לפחות פעמיים בשנה. בשבוע הבא (24 באוקטובר, 18:30) היא תגיע למוזיאון ישראל בירושלים כדי לדבר על עבודה שלה שמוצגת בימים אלה באגף הנוער במסגרת התערוכה "כלבים וחתולים".

האירוע הוא גם חלק מפסטיבל "אאוטליין - איור ומילים בירושלים", שייפתח מחר למשך שבוע, ובו תערוכות, מפגשים ואירועים בנושא איור ברחבי העיר.

קלמן היא אחת האורחות המכובדות שיגיעו לקחת בו חלק. ברזומה שלה כ־20 ספרי ילדים, את כולם איירה ואת רובם גם כתבה, ו־13 ספרים למבוגרים במתכונת דומה. האיורים שלה עיטרו עשרות כתבות ומאמרים במגזינים נחשבים בעולם כמו "הניו יורקר" ו"הניו יורק טיימס" ואף כיכבו על שעריהם. קלמן גם הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארה"ב, בעיקר בניו יורק, ועתה גם בישראל.

שערי הניו יורקר שאיירה קלמן איור: מאירה קלמן

הפרויקט הנוכחי שלה במוזיאון ישראל הוא קיר מאויר שיצרה על בסיס צילומים של הצלם האמריקאי אליוט ארוויט, שאחד ממושאיו המרכזיים היה כלבים ובעליהם. "ארוויט צילם בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה־20 אבל אני נותנת לצילומים שלו פרשנות משלי", מסבירה קלמן.

"אגף הנוער של המוזיאון והאוצרת אורנה גרנות, הציעו לי ליצור את העבודה הזאת. בצילומים של ארוויט באים לידי ביטוי האנושיות של הכלבים לצד הקסם ואפילו ההירואיות שלהם, כלבים זה נושא שיקר מאוד ללבי וללבם של הרבה אנשים אחרים. משום שעבודה ספונטנית היא סוג העבודה האהוב עליי, החלטתי לאייר ישירות על הקיר. אני בדרך כלל סומכת על עצמי שלא אפקשש, וגם אם כן, אני סומכת על עצמי שלא ישימו לב".

מדוע החלטת לאייר בשחור־לבן?

"להתמודד עם קיר שלם בצבע זו משימה הרבה יותר מאתגרת שנדרש לה הרבה יותר זמן", היא אומרת. "מלבד זאת, היחסים של הקו השחור עם החלל ועם התמונות של ארוויט על הקיר ממול יוצרים בהירות שלא היתה מתקיימת אם הם היו בצבע".

אליוט ארוויט (משמאל) ואחד מצילומיו. התמונות שצילם מהוות השראה לאיורי קלמן בתערוכה צילום: Elliott Erwitt, Shannon Stapleton

ספר ילדים על 11.9

הרומן של קלמן עם כלבים הוא רומן ארוך שנים, וכמה מספריה המוכרים נכתבו על כלבה האהוב פיט. "במשפחה שלנו תמיד פחדו נורא מכלבים. ההורים שלי הגיעו מבלרוס וכלב היה מבחינתם משהו שמפחדים ממנו ולא משהו שאוהבים. אני ירשתי כנראה את הגישה 'המופלאה' הזאת, פחדתי מהם ולא רציתי להתקרב אליהם, אבל תמיד הערצתי אותם מרחוק.

"אימצתי כלב לראשונה בנסיבות לא נעימות - בעלי היה חולה וחשבנו שזה יעודד את רוחו. הכלב הזה הפך לחבר הכי טוב שלי בעולם כולו. הוא לא עזב אותי לרגע. הוא נהיה מקור פנטסטי של אהבה והשראה עד שהילדים שלי תהו אם אני אוהבת אותו יותר משאני אוהבת אותם. גם בעבודה הוא הפך להיות המודל שלי".

איך למשל?

"הספר הראשון שכתבתי עליו, 'What Pete Ate', הוא מעין רשימה של דברים שהוא אכל ולא היה אמור לאכול. אני תמיד לוקחת לעצמי מידה מסוימת של חירות של סופרת כדי להעצים את המציאות. אז עשיתי רשימה של כל מה שהוא אכל. מובן שהגזמתי, אבל זו העבודה שלי. בספר השני הוא כבר מדבר, אז הגזמתי אפילו יותר. תמיד אמרתי שהסיבה שיש לנו יחסים כל כך טובים עם בעלי החיים שלנו היא שהם לא יכולים לדבר ולענות לנו כמו בני אדם".

כשאת כותבת ומאיירת לילדים את עושה זאת בשונה מפנייה למבוגרים?

"לא ממש. הסגנון דומה והקול דומה. אני בעצם אומרת ומתארת את מה שאני רואה. אני חושבת שאפשר לדבר עם ילדים על הכל, אבל בעדינות ועם לב פתוח ורחב. יש לי ספר ילדים שעסק באסון 11 בספטמבר ויש בו הרס ומוות, אבל השיח בו הוא על מה שקרה לפני ועל מה שקורה אחרי האסון.

 אני לא אומרת בספר שדברים נוראים לא יכולים לקרות לנו, אלא מציעה מה לעשות כשהם כן קורים. גם כשאני מאיירת מאמרים או שערים למגזינים ועיתונים הפילוסופיה שלי די זהה - זה צריך להיות יפה ומצחיק. בתחילת דרכי הסגנון שלי היה נאיבי יותר, ועם השנים הוא התפתח, גם מבחינה אמנותית".

האיור Dog Reads Book שאיירה מאירה קלמן איור: מאירה קלמן

ויש גם מופע מחול

קלמן מעולם לא למדה אמנות, ואף שהיה רגע שבו חשבה ללמוד, היא ויתרה על כך מהר מאוד. "לא נראה לי שזה מפריע כי הצלחתי למצוא לעצמי נישה ואף פעם לא הרגשתי שמשהו חוסם אותי כי לא למדתי. אני אמנם לא יודעת כלום באופן מקצועי, אבל למי אכפת. זה אולי משהו שאפשר להבחין בו בעבודות - אבל דווקא במובן החיובי".

לאחרונה יצרה קלמן שיתוף פעולה מעניין בדמות מופע מחול שמבוסס על אחד מספריה, "The Principles of Uncertainty". "אני כתבתי את הטקסטים, יצרתי אנימציה ותלבושות ואפילו הופעתי בעצמי, אף שאני מבוגרת ב־40 שנה מכל שאר הרקדנים בו. הוא רץ במשך כמה שבועות בניו יורק בשנה האחרונה, ואני כבר חושבת על מופע נוסף שמבוסס על ספר אחר. זה חתיכת דבר משוגע".