ביקורת: הסרט "חזק יותר"

הפוסטר, הטריילר, אפילו השם שניתן לו, כל אלו מייצרים אצלנו אוטומטית מערכת ציפיות בנוגע לסרט החדש “חזק יותר”. אנחנו מבינים שזה סרט המבוסס על סיפור אמיתי, שעוסק במשבר ובעבודה סיזיפית כדי להתגבר עליו, שתכלול רגעי ייאוש ותקווה, זעקות שבר ובסופו של דבר הבטחה לחיים טובים יותר. ממש כמו רוב הסרטים האמריקאיים על דמות שמנצחת כנגד כל הסיכויים.

עם זאת, בצפייה בסרט מתגלה משהו אחר. אמנם הסיפור, העוסק בג’ף באומן שאיבד את רגליו בפיגוע הטרור במרתון בוסטון של 2013, אכן עונה לכל ההגדרות המאפיינות סרטי התגברות, אך הקו שנקט הבמאי האמריקאי דייוויד גורדון גרין, לוקח לכיוון אחר.אף שהסרט יוכל היה להפוך בקלות למסחטת דמעות, גרין החליט להחליש את הווליום, להתרכז ברגעים הקטנים במאבקו של באומן, ובדמויות המקיפות אותו. ואלה הדברים שהופכים אותו לסרט מרגש בלי להיות נצלני, ולדרמה אמריקאית משובחת כמעט לכל אורכה, שמעלה גם נקודות למחשבה על הדרך שבה אנחנו הופכים אנשים לגיבורים.  

ג’ילנהאל ומסלני ב"חזק יותר" צילום: Scott Garfield

הסרט נשען גם על הופעות השחקנים המצוינות. ג’ייק ג’ילנהאל (“הר ברוקבק”) אמנם שוב מגלם בחור כל־אמריקאי מקסים עם חיוך שובה לב, אבל במקום ללחוץ חזק מדי על הופעה "אוסקרית", עם מונולוגים ארוכים ובכי, הוא מחזיק את הכאב בפנים, ונותן לו להשתחרר רק פעמים בודדות. ג’ילנהאל מגובה בשתי שחקניות: טטיאנה מסלני (זוכת האמי על תפקידה ב"אורפן בלק"), שמגלמת את בת זוגו; ומירנדה ריצ’רדסון, בהברקת ליהוק נהדרת, בתפקיד אמו של באומן, אשה מהמעמד הנמוך, הכי רחוק שאפשר מהדמויות המזוהות אתה בכל מיני דרמות תקופתיות (“השעות”, “ויקטוריה הצעירה”). השלושה מייצרים דמויות פגומות ואנושיות מאוד, לאו דווקא גיבורים קולנועיים משכמם ומעלה, וזה רק הופך את הסרט לנגיש ומעורר הזדהות עוד יותר.

רק בחצי השעה האחרונה של הסרט, “חזק יותר” לפתע נזכר שהוא תוצרת אמריקה, מתחיל ללחוץ יותר מדי על דוושת הרגשנות, ולפתע נותן תחושה של סרט שנועד להזכיר לתושבי ארצות הברית - אף טרוריסט לא ינצח אותם, וגאד בלס אמריקה! הדקות האלו מחלישות מאוד את הסרט, וגורמות לו להסתיים בטון מעט צורם שנוגד את כל מה שקרה עד לנקודה הזאת. אבל מכיוון שכבר הספקנו להתאהב בבאומן הצעיר, זה לא מצליח להרוס את החוויה בכללותה.