האמן גיא גולדשטיין: יושב עם ואגנר

“סאונד הוא משהו שנישא על גלים, בלי גבולות. כשהוא מתפזר בחלל הוא מתחיל לייצר משמעויות שונות”, אומר האמן גיא גולדשטיין. “דווקא יצירות שיש עליהן טאבו הן כאלה שהופכות להיות סמל מובהק יותר, מכיוון ש’אסור’ להשמיע אותן, הן נעצרות במקום מסוים ולא ניתן לגלגל אותן הלאה או להעניק להן פרשנויות”. בתערוכת היחיד החדשה שלו “ Freigedank (החופשי במחשבותיו)” שמוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית במסגרת מקבץ התערוכות “קו לקו: דיוקן המוזיאון” (עד 3 בפברואר, הבנים 4 הרצליה) עוסק גולדשטיין ביצירה של ואגנר, מלחין שהפך לסמל המזוהה עם הנאצים ועם שלטונו של היטלר.

“המוזיקה האסורה של ואגנר היא מבחינתי מקרה מבחן”, הוא אומר, “באמצעותה אני מנסה להעלות למחשבה כל מיני דברים שאני נתקל בהם פה בארץ וגם בעולם. לאו דווקא כאלה שנעשים פה ומנוגדים לאג’נדה של ממשלת ישראל, אלא תופעות כמו ה־BDS או דונלד טראמפ. ואגנר הוא סמל, חלק ממערך של סמלים שקשורים לנאציזם ומסמלים קו אדום, האשמה, הצבעה. משתמשים בהם כל הזמן ולא רק בישראל. הנושא שאותו אני חוקר בעבודה הוא מהו מקומה של יצירת אמנות ביחס לאתיקה ולפוליטיקה והאם סמל יכול להיות חזק יותר מיצירת האמנות עצמה ו’למשוך’ אותה למקום שהיא לא קשורה אליו”.

אז אתה טוען שצריך לחזור להשמיע את ואגנר?

“אני לא מביע את הדעה שלי, למרות שהיא נורא ברורה. אבל זה לא העניין. העניין הוא בכך שליצירות אמנות צריך להיות את החופש ואת המקום שלהן, לפעמים בלי קשר ליוצר, לדעות שלו, לתקופה שבה הוא חי. הן צריכות להמשיך ולעלות לדיון בקהילה שרואה את עצמה ככזו שעוסקת ומדברת על תרבות. נעשו בעבר ניסיונות רבים לנגן את ואגנר ותמיד זה יצר ניכוס לטובת אינטרסים פוליטיים, חברתיים או עדתיים. סמלים אחרים שקשורים בנאצים, כמו מכוניות פולקסוואגן, כן אומצו פה והיו פופולאריים מאוד. לכן יש באיסור הזה על ואגנר משהו שהוא מאוד אינטרסנטי בעיני והיה נוח בתקופות מסוימות”.

גיא גולדשטיין לצד מיצב הכיסאות. "ביצוע חי ציבורי אבל גם פרטי" צילוןם: אביגיל עוזי

גולדשטיין (43) הוא אמן שפעיל בסצנה המקומית כבר כשני עשורים. הוא בוגר בצלאל וויצו חיפה, הציג במוזיאונים בארץ ובעולם וזכה בשורה מכובדת של פרסים, ביניהם פרס שרת התרבות בשנת 2012. במהלך השנים עסק לא פעם בנושא ההיסטוריה והשואה, גם מתוקף ההקשר המשפחתי שלו – סבתו ניצולת שואה שהיתה אחת העדות הראשיות במשפט אייכמן. בנוסף, הוא גם מוזיקאי (בין השאר בסיסט בהרכב “נערות ריינס”) ונוהג לשלב לא פעם מוזיקה וסאונד בעבודות האמנות שלו. התערוכה הנוכחית מוצגת הודות לזכיית גולדשטיין בפרס קשת, פרס חדש שייסדה האוצרת קרן בר־גיל בשיתוף עם המוזיאון: אחת לשנתיים ייבחר פרויקט של אמן ישראלי עכשווי באמצעות ועדת נציגים מעולם האמנות המקומי והבינלאומי. את התערוכה של גולדשטיין אצר חבר הוועדה לואיס גראצ’וס, מנהל מוזיאון THE CONTEMPORARY באוסטין טקסס שם תוצג ורסיה מורחבת של התערוכה ב־2019. 

מיצב הכיסאות של גולדשטיין צילום: טל ניסים

גולדשטיין מציג מיצב שמתפרש על פני חדר שלם במוזיאון. בחדר מוצבים 20 כסאות בית ספר שאותם פרק והרכיב מחדש באופן לא הגיוני, על כל אחד מהם מוצב טרנזיסטור מסוג אחר שמנגנים יחד יצירה מוקדמת ל ואגנר – "ריאנצי, אחרון הטריבונים" (1840). “מה שהעסיק אותי הוא הביצוע החי”, הוא מסביר. “על היצירות יש איסור של השמעה בפומבי. אתה יכול לשמוע אותן בבית אבל אסור לבצע אותן בפומבי. אז בניתי מערכת של ביצוע חי ציבורי פומבי, אבל גם פרטי – כי היא נעשית באמצעות מכשירי רדיו שלהם כל אחד מאזין בביתו”.

המכשירים מנגנים כל כלי בנפרד, וכל אחד מהם יושב על תדר רדיו אמיתי שאפשר לקלוט גם מחוץ לקירות המוזיאון. “לקחתי את טקסט היצירה, שגם הוא נכתב על ידי ואגנר, ואותו קודדתי לסימונים של תיבת נגינה שנעה על ציר זמן". אותו טקסט שקודד למוזיקה מנוגן במקביל ליצירה שמנוגנת ממכשירי הרדיו, וגם נראה בחלל על קירות החדר כקוד דמוי מורס. “המטרה היא שהצופה יחווה חוויה שמערבת כמה חושים. דווקא מכשירי הרדיו שמנגנים עם רחשים שונים מדגישים את חוסר השליטה שלי בדבר הזה, מה שמעלה את העיסוק בשליטה וחוסר שליטה בנושא של מהי יצירת אמנות”.

גולדשטיין עובד בימים אלה על תערוכת יחיד גדולה נוספת שתפתח בינואר במוזיאון פתח תקווה לאמנות.