ביקורת קולנוע: פוקסטרוט מתקדם צעד קדימה, שניים אחורה

"פוקסטרוט" הגיע לבתי הקולנוע כשהוא סוחב על גבו מטען חורג: מצד אחד, השבחים שלהם זכה מעבר לים והניצחון הגדול שלו בפרסי האופיר, שאותו סיים עם הזכות לייצג את ישראל באוסקר; מצד שני הפרובוקציה שנקשרה לשמו בעקבות יחסו לחיילי צה”ל (פרובוקציה שנטענה על ידי אנשים שבכלל לא טרחו לצפות בו).

מתוך הסרט. העומק מוקרב לטובת הפאר צילום: גיורא ביח

"פוקסטרוט" הפך לאירוע עוד לפני שהקהל בארץ הספיק לצפות בו, ואולי עכשיו כשהוא יוצא לאקרנים אפשר יהיה סוף סוף לראות אותו כפי שהוא — סרט המנסה לספר סיפור על אנשים, לרגש, ולהגיד משהו על החיים שלנו כאן ועכשיו. זהו סרטו השני של שמוליק מעוז, אחרי "לבנון" מ־2009 שזכה בפרס אריה הזהב בוונציה (התואר החשוב ביותר שאותו קיבל סרט ישראלי אי פעם). באופן טבעי, הציפיות מסרטו השני של מעוז היו גבוהות וכל שנה שחלפה מאז סרט הביכורים שלו רק העצימה אותן. בהקשר הזה, דבר אחד אי אפשר לקחת מ"פוקסטרוט": מדובר באחת ההפקות המרהיבות שנעשו בארץ. אמנם הקולנוע הישראלי כבר הוכיח יכולות טכניות מרשימות, אבל כאן נדמה שנקבע רף חדש. המצלמה של גיורא ביח והסטים של ערד שאואט מייצרים תחושה של עולם מוכר המתערבב בתוך חלום, לעתים סיוט, שאיננו כפוף לחוקי הריאליזם.

בתחום הדרמה, לעומת זאת, החדשות פחות טובות. קשה לתאר את עלילת הסרט מבלי לחשוף פרטים שעלולים לפגום בחוויית הצפייה, לכן נסתפק בתיאור כללי למדי: "פוקסטרוט" מתנהל בשני קווי עלילה, במרכז האחד בני זוג נשואים במשבר (ליאור אשכנזי ושרה אדלר) ובמרכז השני בנם החייל המוצב במחסום מרוחק (יהונתן שיראי).

חלקו הראשון של הסרט מתהדר במשחק משובח ובטלטלות רגשיות. לעומת זאת, החלק המתרחש באותו מוצב מבודד, מרגיש לרוב כמו התרברבות גרידא ברמת הפקה מרשימה. נראה שמעוז מרפה במערכה השנייה מהאלמנט האנושי לטובת חוויה חושית מרשימה, אלא שאחרי עוד שוט מרהיב ועוד רגע סוריאליסטי שלא באמת מקדמים דבר אלא רק מעוררים קריאות התפעלות, רמת העניין נפגמת. חלקו האחרון של "פוקסטרוט" לא מצליח להחזיר לו את הקצב, ועובר כמו דיאלוג תיאטרלי שבו הסאבטקסט מדובר ישירות, ועל כן גם השחקנים לא לגמרי יכולים לצאת ממנו טוב. נדמה שככל שהסרט מתקדם כך העומק מוקרב לטובת פאר, הוא מזניח את הדברים שיכלו להפוך אותו לכואב ונוגע הרבה יותר ולכן מרגיש ארוך מדי. ככתב הגנה, אפשר לומר שכמו שם הסרט, המתאר ריקוד שבסופו תמיד תחזור לאותה נקודה, מלכתחילה הרעיון היה להעביר מצב של דטרמניזם וייאוש.