לצלול אל קישון - סדרה תיעודית על אבי ההומור הישראלי

צילום: באדיבות ערוץ 8

כעת, 12 שנה לאחר מותו, מהווים הראיונות הללו בסיס לספר שכתב לונדון ועכשיו לסדרה תיעודית חדשה בשם "א. קישון: שמו הולך לפניו", שיצרו אריק ברנשטיין ואליאב לילטי, שגם ביים. שלושת פרקי הסדרה, שישודרו הערב, מחר ומחרתיים בערוץ HOT8 (וישודרו שוב ברצף בשבת 23 בחודש), משחזרים את הראיון, ובאמצעות אנימציה מחיים את דמותו של קישון, המגולמת על ידי שמואל וילוז'ני בכישרון שמאפשר בקלות לשכוח שלא מדובר בקולו האמיתי של הסופר. הסדרה היא שילוב מסחרר של אנימציה, קטעי ארכיון היסטוריים, תמונות וסרטי 8 מ"מ משפחתיים וראיונות עם שלושת ילדיו - רפי, עמיר ורננה - ועם אשתו הראשונה חוה קורדה. כל אלה, בצירוף הנטייה של קישון לספר על כל טרגדיה בהומור, יוצרים מצב שבו בכל רגע נתון עין אחת צוכה ועין אחת בוחקת.

בפרק הראשון מלווה לונדון את קישון מילדותו בבודפשט, דרך נעוריו בשואה, התבגרותו בהונגריה הקומוניסטית ועד הבריחה והעלייה ארצה ב־1949. הפרק שואל את השאלה כיצד אפרים קישון נהיה אפרים קישון. התשובה אליבא דקישון היא שהעוני בבית, האשה האחרת של אביו, הטרגדיה המשפחתית שחווה בילדותו - הכל זוטות. השואה הפכה אותו למי שהוא. השואה עיצבה את אישיותו הסרקסטית והחשדנית, וניתבה את כישרון הכתיבה הטבעי שלו לעבר הסאטירה.

מתוך "א.קישון: שמו הולך לפניו". סיפר שאפילו כשזכה בגלובוס הזהב לא הצליח להרגיש מאושר צילום: באדיבות ערוץ 8

הפרק הראשון מלא בסיפורים מזעזעים, וגם מצחיקים בדרכם המקברית, על מה שעבר קישון בימי השואה, כשכל הזמן ברור לנו שרב הנסתר על הגלוי, ושלעולם לא נדע מה היה שם באמת. באשר לשמו המפורסם? אותו קיבל פרנץ (פריקה) הופמן, שהפך בהמשך לפרנץ קישהונט, מפקיד הסוכנות כשעלה לארץ. "על ארגז תפוזים ישב לו פקיד קשיש לעייפה שכולו חאקי, יידיש וותק", כתב קישון. "הביט בי בעצב מעל משקפיו השמוטים מטה על אפו. 'שמך?'. קישהונט. הוא רשם קישוני. 'שמך הפרטי?'. פרנץ. אז הוא אמר: 'אין דבר כזה!'. הוא רשם אפרים. זהו". בקיבוץ ביקש קישון לעבוד כסניטר ולנקות שירותים, כדי שיהיה לו זמן ללמוד. עם קריירת כתיבה בשפה ההונגרית מאחוריו הוא שם לעצמו למטרה ללמוד עברית על בורייה על מנת להפוך לסופר עברי; הכל כדי "להציל את עצמו מהגורל המר של מהגר נצחי".

קישון בצעירותו. בנו עמיר: "השואה היתה הפרק הראשון והאחרון בחייו" צילום: באדיבות ערוץ 8

היצ'קוק מוחא כפיים

הפרק השני עוסק בחייו של קישון במעברה, בקיבוץ ובתל אביב, ומלווה את תחילת הקריירה הארצישראלית שלו, שכללה את הטור הסאטירי "חד גדיא" ב"מעריב" ואת השלאגר הבימתי "שמו הולך לפניו" בתיאטרון הבימה, וגם את ההצלחה הבינלאומית של "סאלח שבתי" - הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר וזכה בגלובוס הזהב. ההצלחה של קישון היתה עצומה, וגם אהבה לא היתה חסרה לו. לאחר שהתגרש מאהובת נעוריו, מצא אהבה חדשה בזרועותיה השזופות של הצברית שרה ליפוביץ, ולה היה נשוי עד יומה האחרון. משתי נשותיו נולדו לו שלושה ילדים מקסימים, אך דבר לא סגר את הבור בנפשו. "תדמיין שאתה עולה לבמה בטקס גלובוס הזהב. בקהל יושבים היצ'קוק, מסטרויאני, קתרין הפבורן, ומי לא? מוחאים לך כפיים, כן? ריבונו של עולם, הרי צריך להרגיש אושר עילאי, לא?", משחזר קישון בתסכול. "אבל לפריקה עובר רק דבר אחד בראש: למה אני לא מאושר, לכל הרוחות? הרי הייתי צריך עכשיו לרחף באוויר. וגם היתה לי צרבת נוראה".

בגידות ומאבקי ירושה

בשנותיו האחרונות מצבו הנפשי הידרדר. הפרק השלישי מתמקד בדעיכת ההצלחה בארץ, ב"ירידה" לאירופה, במותה של שרה, ואף כולל ראיון מפתיע ומצמרר עם אשתו השלישית, האוסטרית ליסה ויטאשק שצעירה ממנו בשנים רבות, אותה נשא לאשה אחרי מותה של שרה. קישון מת מדום לב בשוויץ ב־2005. זה לא סוד שהוא הוריש את מרבית עזבונו לאשתו השלישית, מה שהוליד מאבק משפטי ארוך ומכוער, אך הסדרה רק מרמזת על כך. באופן כללי הסדרה מתייחסת בסלחנות לצדדים הפחות מחמיאים באישיותו של קישון, בהם בגידותיו באשתו השנייה והאופן שבו נמנע מלטפל בה בשנים שבהן גססה מסרטן.

בפרק האחרון מנתח בנו עמיר את סיפור חייו כך: "מבחינת הנרטיב של חייו השואה היתה הפרק הראשון וגם האחרון". זה עצוב בצורה שקשה לתאר, אך לגמרי לא מפליא. קישון עשה כל מאמץ כדי להילחם בדיכאון, אך אף פעם לא באמת הצליח. מנגד, הוא הראשון להודות שמשם נבעה היצירה שלו. זה רק עוד אחד מהאבסורדים של הקיום, שקישון בוודאי היה מעריך.