תערוכה חדשה: מרסל ינקו והפליטים

שקט מיוחד שוכן בסמטאות כפר האמנים עין הוד שבכרמל הדרומי. בתי קשתות ערביים הבנויים בשיטה מסורתית ניצבים מאחורי שערי ברזל וחצרות מטופחות. בדרך לבית הקפה נשמעים קולות האנשים, ריח של טבע שורה בכל, מבשר על הימצאותה של ארץ ישראל הישנה והטובה, מספר את סיפור הגבורה של ייסוד הכפר על ידי האמן והאדריכל, איש תנועת הדאדא, מרסל ינקו, שעלה לישראל בשנת 1941 מאירופה של מלחה"ע השנייה ובשנת 1954 שיפץ את הכפר. אך סיפור נוסף אצור בבתי האבן העתיקים של הכפר, סיפור תושביה הפלסטינים שברחו ונעקרו מבתיהם במלחמת 1948 ולא יכלו לשוב עוד.

בימים אלו מוצגת במוזיאון ינקו דאדא שבעין הוד התערוכה הקבוצתית "מכפר באת ואל כפר תשוב" באוצרות האמן ראפת חטאב ובה עוסקים בנושא הרגיש הזה 12 אמנים מוערכים, ערבים ויהודים, בהם ראידה אדון, תמיר צדוק, חליל בלבין והייא גוברן.

ציור של פאטמה שנאן צילום רפרודוקציה: ליאת אלבלינג

הסרט הדוקומנטרי "500 דונם על הירח" של הבמאית רחל לאה ג'ונס, שמוצג בתערוכה כנספח, הוא היחיד המביא את הרקע ההיסטורי על סיפורו של הכפר עין חוד, הנמצא מרחק קילומטר וחצי במעלה ההר ורק ב־2006 חובר למערכת החשמל והוכר רשמית על ידי ממשלת ישראל. זהו המקום שבו התיישבה משפחת אלהיג'א שנעקרה מעין הוד (שאז נקרא עין חוד) יחד עם 900 תושביו ב־1948. תושבי הכפר המקורי נפוצו לכל עבר וחיים היום בישראל, ירדן, עיראק וסוריה. רבים מהם חיים במחנה הפליטים ג'נין. ניסיון קודם להקרין כאן את סרטה של ג'ונס, במסגרת פסטיבל סרטים ב־2008, נתקל בהתנגדות וצונזר.

"מישהו גירש אותך מהבית ולקח לך אותו", ממשיך חטאב, "אחרי כמה עשרות שנים הוא עדיין יושב בבית שהיה שלך, מבקש סליחה, ואומר: 'בוא נהיה חברים'. איך אפשר במצב הזה לכפר או לפצות? לדעתי אי אפשר, אבל עדיין יש ניסיון מצד עין הוד".

עבודה של עדי עוז־ארי צילום רפרודוקציה: עדי עוז ארי

לא פה לא שם

חטאב, שנולד ביפו, התלבט רבות לגבי אופי התערוכה. "בהתחלה חשבתי שאעשה תערוכה מאוד פוליטית ובועטת שחושפת את כל הכביסה המלוכלכת של הכיבוש, אך במהלך העבודה הבנתי שכאמן אני מזדהה יותר דווקא עם הצד של האמנות והמוזיאון ולא עם הצד של הכפר שאותו אני לא מכיר כל כך. זה כמובן מורכב, אני לא יכול להזדהות רק עם הצד הישראלי, כי אי אפשר להתעלם מהצד הפלסטיני".

התודעה הפוליטית התגבשה אצלו בגיל 18. "אז נחשפתי לפצע הפלסטיני והבנתי שאני חלק ממנו", הוא מספר, "התחלתי להבין את הפרדוקסים בחברה הישראלית, ומה זה אומר להיות בה ערבי. לפני כן זה לא הפריע לי". באמצעות העשייה האמנותית בווידיאו, צילום ופרפורמנס, התמודד חטאב לאורך שנים עם שאלת הזהות הפלסטינית־ישראלית. "תהליך העבודה על התערוכה הנוכחית גרם לי להתמודד שוב עם ההגדרות", מספר חטאב, "האם אני פלסטיני או ישראלי? הבנתי שאני לא שייך לא לאלה ולא לאלה, ומהמקום הזה, שמתבונן על הדברים מהצד, אצרתי את התערוכה". במקום תערוכה נשכנית, אצר חטאב תערוכה העוסקת בנושא ממקום אוניברסלי ולא בבעיות הקונקרטיות של המקום.

ציור של אסתר כהן צילום רפרודוקציה: אבי אמסלם

הציור שפותח התערוכה הוא של האמנית פאטמה שנאן. בציור הר שבחלקו הימני בתי כפר מודרני צומחים מתוך האדמה או טובעים בתוכה. בחלקו השמאלי הציור כאילו אינו גמור, סימון מרומז חושף את פנים ההר, על תלי ההריסות שבתוכו.

אסי משולם מתאר בשלושה ציורי קיר סיפור של מלחמה גדולה, כיבוש ובריחה; סיפור שכעבור שנות היסטוריה יחזור על עצמו ושוב עם יכבוש ועם אחר ינוס על נפשו. אסתר כהן, שמציירת ציורים בוטניים של צמחים על גבי מפות ישנות של ארץ ישראל, ציירה הפעם על מפת עין הוד ועל מפת אום אל־פחם. "העבודה הזאת עוסקת בשאלת הגדרת הזהות", מסביר חטאב, "כהן מציירת את הצמחים וחוקרת את הסיפורים שלהם, המזוהים עם התרבות הישראלית וגם עם התרבות הפלסטינית כיוון שאנחנו נמצאים באותו מקום גיאוגרפי".

עדי עוז־ארי מציגה תצלום מוגדל בענק של עטיפת תעודת זהות כחולה, טכניקת הצילום היא לא באמצעות מצלמה אלא באמצעות סורק מסמכים, מה שהופך את המהלך הצילומי לנטול עיניים אנושיות והופך את הפעולה למנוכרת. "לכולנו יש תעודה בכיס", מסביר חטאב, "ברמאללה יש תעודות זהות ירוקות ובגדה המערבית תעודות כתומות. אבל זו לא הזהות האמיתית שלנו, אלו רק הגדרות חיצוניות. אם אקח את המסמכים שלי ואשים בעטיפה כתומה, האם זה ישנה את הזהות שלי? הזהות שלנו טעונה פוליטית וחברתית, ואני מאמין שאם נסיר את הקליפה, אולי אפשר יהיה להגיע למהות אוניברסלית שתחבר בין כל בני אדם".

העתיד התאבן

בחלל התחתון של המוזיאון מוצב אינסטליישן גדול ממדים של מחמוד קייס. קייס בנה פיגום גדול מאוד אך לא נגיש. מתוכו צומחות פקעות צמחים מבטון. "בערבית יש מילה שמשמעותה בנייה עם מחשבה אל העתיד: 'עמאר'. המשמעות של 'עמאר אל בית' היא לא רק לבנות בית, אלא לבנות עתיד. זו גם ברכה שאומרים גם בסוף ארוחה, הודיה על מה שהיה וברכה לעתיד", מסביר חטאב, "בנייה וצמחים מסמלים תקווה, אבל פה הצמחים התאבנו והפיגום הפך למצבת זיכרון של משהו שהיה לו סיכוי לצמוח, אך עצר ולא התפתח. כמו חלומות מפוספסים. כמה פעמים שמענו את המילה שלום או תהליכי שלום? מצפים לו והוא לא מגיע. העבודה של קייס פשוטה מאוד, וכשאני מתבונן בה, היא מעציבה אותי".

על אף ניסיונות לגשר על העבר, בין עין הוד לעין חוד לא שוררים יחסי ידידות. "זו מערכת יחסים בעייתית במהותה", מסביר חטאב, "עד היום הנכדים של העקורים עוברים ליד הבתים שהיו שלהם, בדרך לבית הספר או לבית הקברות שנמצא בעין הוד".