אמנות המזוודה: "הרבה אנשים קונים אמנות כשהם בחופש"

"הכל היום ניתן לזיוף", טוען ייגור אלטמן, "בשוק יצירות האמנות המזויפות מוכרים לפעמים יותר מאשר בשוק הרגיל. אבל גם זיוף עולה כסף, וכשאדם רוצה לזייף יצירה של שאגאל, למשל, זה יעלה לו כמה עשרות אלפי דולרים. לכן הזייפנים לא מתעסקים עם ליתוגרפיות, זה לא משתלם להם. כשקונים ליתוגרפיה, הסיכון לקנות יצירה מזויפת הוא קטן בהרבה".

בני הזוג ייגור וקריסטינה אלטמן הם אספני אמנות יהודים ילידי מוסקבה, שלפני עשר שנים הגיעו לישראל ומאז חיים על הקו. לפני שנתיים הם פתחו את הגלריה הראשונה שלהם שמתמחה בליתוגרפיות במוסקבה, ולפני שבועיים את הגלריה השנייה - בשדרות רוטשילד 1 בתל אביב. בכוונתם להמשיך להתרחב לרשת עולמית של גלריות, כשהיעד הבא הוא הונג קונג.

משמאל ועם כיוון השעון: מארק שאגאל –1981 The Yellow Sun ; סלבדור דאלי — Flordali I 1968; מארק שאגאל – De Mauvais Sujets 1958; טאקאשי מורקאמי - "מחווה למונגולד" 2012. עבודות שקל לשלוח ממדינה למדינה. כל הציורים באדיבות גלריה אלטמן צילום: באדיבות גלריה אלטמן

הרבה לפני האמנות, שניהם בעלי AltCommunicationGroup, חברת פרסום, שיווק ויחסי ציבור מהגדולות ברוסיה. בין לקוחותיהם בנקים, חברות תרופות ותעופה ואפילו הבורסה של מוסקבה. אלטמן, שנחשב לאחד מאנשי הפרסום המובילים ברוסיה, הוא גם הבעלים ואחד המייסדים של תחנת הרדיו Business FM במדינה, ומשמש כיו"ר ועדת ההיגוי של הקונגרס היהודי ברוסיה.

אבל החיבור שלו לאמנות קיים, לדבריו, מגיל אפס. "אמי עסקה בעיצוב תלבושות לתיאטרון והיתה לוקחת אותי לחזרות", הוא מספר. "כבר בגיל חמש הייתי יושב על ברכיים של אנשי תיאטרון ואומר להם מה אני חושב על ההצגות. אבי החורג היה האמן איגור וולך, אמן אבסטרקט שנחשב בתקופת ברית המועצות לאחד האמנים ה'אסורים'. בתור ילד אני זוכר שהוא ואמי זומנו לא פעם לחקירות. היום הוא מוערך ועבודותיו נמצאות במוזיאונים הגדולים ברוסיה".

הגלריה התל־אביבית ממוקמת בקצה הדרומי של שדרות רוטשילד, בקומת הכניסה של בניין משרדים חדש ויוקרתי.

כמו הגלריה במוסקבה, גם פה הקונספט הוא הצגה ומכירה של עבודות ליתוגרפיה ועבודות מתוך סדרות של אמנים קלאסיים קאנוניים. ליתוגרפיה היא טכניקה של הדפס נייר ואבן שנעשית על ידי האמן עצמו וחתומה על ידיו ועל כן מדובר ביצירת אמנות מקורית לכל דבר, רק שהעובדה שהיא נעשית בסדרות מורידה באופן משמעותי את מחירה ביחס ליצירת אמנות מקורית שיש רק אחת ממנה. בגלריה אלטמן אפשר למצוא ליתוגרפיות בעיקר של גדולי האמנים של המאה ה־20 כמו פיקאסו, שאגאל, דאלי ומירו וגם מעט של אמנים עכשווים כמו טקאשי מורקמי. בקרוב יימכרו גם עבודות של שני אמנים ישראלים: יעקב אגם ומנשה קדישמן. המחירים נעים בין כמה אלפי שקלים לכמה מאות אלפי שקלים לעבודה. "המחירים אצלנו נמוכים יותר מאלה שמבקשים עבור אותן עבודות בניו יורק", טוען אלטמן, "כי שם הכל יותר יקר, ולכן גם המחירים בהתאם. זה לא אומר שהשירות הוא טוב פחות מבגלריות בניו יורק".

על פי דו"ח של שוק האמנות הבינלאומי, 69% מכלל המכירות של יצירות אמנות במכירות פומביות ב־2015–2016 היו במחיר נמןך מ־5,000 דולר. כלומר, היצירות בטווחי המחירים האלה הן היצירות שעליהן מתבסס היום שוק האמנות, וללא אפשרויות בטווחים האלה השוק היה מתמוטט לחלוטין. במסגרת הקטגוריה הזו נכנסים הדפסים (כולל ליתוגרפיות) וסדרות שנעשות במהדורות מוגבלות.

"המגמה בשוק האמנות העולמי היא לנסות ולקנות עבודות זולות יותר", מסכים אלטמן. "כמעט שאין אפשרות למצוא עבודות מקוריות בודדות במחירים כאלה. אנחנו מנסים לכוון לקהל שאין לו מספיק כסף בכדי לקנות את המקור, אבל כן רוצה שיהיו בבעלותו יצירות של האמנים הגדולים בעולם".

ייגור וכריסטינה אלטמן בגלריה שלהם בתל אביב. "המחירים אצלנו יותר נמוכים מבניו יורק" צילום: אוראל כהן

למה דווקא האמנים האלה?

"אם הייתי רוצה למכור מכוניות, הייתי מוכר מרצדס או ב.מ.וו, ואם הייתי מוכר שעונים, אלה היו שעוני רולקס או קרטייה. הרעיון הוא ללכת על הדברים הכי טובים. זוהי גם גלריה, אבל זו גם חנות מותגים של האמנות הכי טובה שנעשתה".

מי קהל היעד שלכם?

"אחד הדברים ששמנו לב אליהם הוא שהרבה אנשים קונים אמנות דווקא כשהם בחופש במדינות אחרות. אני לא מדבר על אספנים, כי להם יש התנהלות אחרת, אבל אנשים שקונים אמנות מדי פעם עושים את זה לרוב כשיש להם זמן וראש להתעסק בזה. לכן אחד הקהלים המרכזיים שאנחנו פונים אליהם הוא התיירים שמגיעים לתל אביב, ואנחנו רוצים להציג ולמכור אמנים שגם הם יכירו. זו גם אחת הסיבות לכך שאנחנו מוכרים בעיקר עבודות לא גדולות מאוד, כדי שיהיה קל לשלוח אותן מישראל למקומות אחרים".